קגן, סימה קגן. סוכנת צמחים
כבר שנים שסימה קגן מתרוצצת בין נמלי תעופה עם מזוודות חשודות עמוסות חבילות ומבחנות. כמעט כל נסיעה מסתיימת בחיפוש דרמטי של אנשי הביטחון המקומיים, שלא יודעים איך לאכול את הגברת מישראל. ככה זה כשאת יבואנית הצמחים הרשמית של המדינה - זו שתפקידה להביא לכאן צמחים חוסכי מים
קגן הגיעה מסידני בדרכה לאולם הנוסעים במעבר, לטיסת המשך לישראל. בידיה היו שני תיקי יד קטנים. בידוק הנוסעים היה קפדני, מדוקדק וקשוח, כפי שהונהג בנמלי התעופה בעולם לאחר מתקפת הטרור של 11 בספטמבר. הבודקים חיפשו חומרי נפץ, נשק, גם סמים. למשמע הצעקה מצאה עצמה קגן מוקפת בתוך שניות בעשרות אנשי ביטחון חמושים. אחד הפגין תקיפות וצרח: "אינך מורשת לשאת צמחים! ".
"החוורתי כסיד", נזכרה קגן השבוע. "בעלי, מכונאי מטוסים ותיק, לחש 'כאן את עלולה ללכת לכלא. אצלם אין חוכמות!', החסרתי פעימה". בידיים רועדות הוציאה מסמך שבראשו המילה "רישיון", בחתימת מאיר מזרחי, מנהל הקרנטינה (החזקה בבידוד של סחורות, כדי למנוע התפשטות מחלות) ביחידה להגנה על הצומח בישראל.
ואיזה רושם הותיר על הסינים המסמך מישראל?
"הם עיינו בו שוב ושוב, כשהשם מזרחי לא אומר להם כמובן שום דבר. הנייר עבר מיד ליד, הפכו אותו מצד לצד. הסתכלו היישר לתוך עיניי, חיטטו שוב בתיקים, מיששו דפנות, סרקו אותי מחדש במגנומטר. כשהחזירו לידי את המסמך, אמר סיני אחד:'טוב, בכל זאת יש רישיון. . .".
את פעילותה של קגן, מאקלמת צמחי נוי וחוקרת בכירה במרכז וולקני, ניתן לדמות לזו של שליח עלייה או של צייד כישרונות בכדורסל. כמעט 30 שנה היא מחפשת במסעותיה ברחבי העולם את
המטרה שהציבה לעצמה היא הבאתם לישראל של צמחי נוי חדשים, אבל רק חסכני מים באופן מובהק, אלו הזקוקים לכמה שפחות השקיה, פעם בחודש לכל היותר בקיץ, מוטב אפילו כאלו שכלל אינם דורשים זאת. חשיבותם עלתה מאוד דווקא עתה, נוכח משבר המים והאיום בהיטל הבצורת ששב להתנפנף מעל ראש כולנו.
עד היום העלתה סימה קגן לישראל לא פחות מ-184 סוגים חדשים של צמחי נוי לגינה ולעציצים, 147 מהם חסכני מים. קגן היא אם לשניים ("הבן בהיי-טק, הבת מקדמת תרופות, שניהם נולדו לאהבת הטבע") ובעלת תואר שני מהפקולטה לחקלאות.
באחת מנסיעות העבודה הראשונות שלה לחו"ל, בתחילת שנות השמונים, הרבה לפני שבארץ החלו להיות מוטרדים מהבצורת, הבחינה קגן בהתנהלותם השונה של תושבי קליפורניה בכל הנוגע למשק המים. "שם, כשלא יורדת כמות הגשם הרגילה לחורף, לא פותחים ממטרות, לא שותלים מדשאות אין-סופיות ולא משאירים ברזים פתוחים. אמרתי לעצמי:'איפה הם ואיפה אנחנו?'".
בעקבות הביקור הגיעה למסקנה שחייבים לשתול בארץ רק צמחים חסכני מים ("כיוון שהמים הם משאב לאומי יקר מאוד עבורנו, איננו מצוי על המדף ובכל שנה אנחנו תלויים לגביו בחסדי שמים"), והביאה ארצה את כל הקולקציה של הצמחים ההליוקופילים, מסוג לבן-העלה הפופולריים.
קגן לא חוסכת גם היום ביקורת מהרשויות, שממשיכות להחליף פעמיים בשנה צמחי נוי בשטחים הציבוריים. "איזה בזבוז משווע! ", היא כועסת. "הערתי פעם לממונה על שיפור פני העיר באחת הרשויות ושאלתי מדוע הוא שותל בזבזני מים. תשובתו הייתה: 'זה מה שראש העיר שלי רוצה! אלו צבעי הפרחים שהוא אוהב'. בקליפורניה לא תפגשו התנהלות כזאת".
"עלינו לשנן לעצמנו", היא אומרת, "שישראל כבר איננה מדינה ים-תיכונית בכל הנוגע לצמחייה. היא מתרחקת מהים התיכון. היא מדינה סמי-ארידית, שחונה למחצה, על גבול מדבר. עלינו לגדל כאן רק צמחים שמע תאימים לאקלים הזה. נוכל למצוא אותם במדינות החמות, בדרום-מערב ארצות הברית, באוסטרליה ובדרום אפריקה".
וקגן לא פוסקת לחפש אחריהם במקומות נוספים. היא מגיעה למשתלות, לגנים בוטניים, בודקת שיטות אקלום, סינון-מיון, התאמה לסוגי הקרקע, לחום, קור, שיטות טיפוח, שונות גנטית, עמידות למחלות וסיכויים לגדול היטב בתנאי ישראל.
מאחר שבעולם לא מתירים לנוע מארץ לארץ עם "חומרים צמחיים" מחשש להחדרת מחלות ומיני פולשים הרסניים, מצוידת קגן באותו רישיון שעליה להציג בכניסה לכל מדינה וביציאה ממנה, כולל במעבר במדינות בתוככי ארצות הברית או בין מדינות מחוז באוסטרליה.
לגיחות המשימה להעלאת השתילים החדשים יוצאת קגן עם מזוודה שבה חומרי הדברה מכל הסוגים, במיוחד נגד כנימות. היא נעה בין הגנים והמשתלות ברכב שכור מיוחד, סגור ומצויד בחלונות רבים לכניסת אור השמש. תכנון מסלול הנסיעה, בתוככי ארצות הברית ואוסטרליה, מוכתב בהתאם לחוקים המקומיים שעניינם העברת צמחים ממקום למקום. היא מרססת את השתילים שבחרה במשתלת המוצא, יומיים לפני שאורזת אותם בתיק היד המיוחד, כדי להביאם לישראל. ואז מוכנסים הצמחים מיד לחצי שנה עד שנה לבידוד והסגר בקרנטינה.
"יש צמחים ששוהים שם אפילו שנתיים", היא מתפלאת. "בישראל קיימת דאגה מיוחדת מפני מזיקים, נגיפים ומחוללי מחלות הפוגעים בגידולים החשובים ביותר, ממשפחות ההדרים, הוורדניים והסולניים. אחר כך העולים החדשים שלי מועברים למה שניתן לדמות אצל בני האדם ל'פגייה' - שלב בחממה שבו עוברים התחלות של השרשה ורבייה. השלב הבא מכונה 'בית ילדים' - בו מתחיל הטיפוח והצגת הסוגים החדשים למשתלות בתקווה שיגלו עניין, להפצה לשוק, גם לייצוא".
הצורך בהצטיידות ב"מזוודת מבחנות" לכימיקלים נולדה בעקבות ביקור בטרינידד ב-1991. "הבאתי משם המון צמחים נהדרים שהוכנסו לבידוד. אבל מצאו שם כנימות. הממונה על הקרנטינה טלפן אליי ואמר: 'מצאתי חמש כנימות. מכיר אותן רק מהספרות המקצועית ולראשונה ראיתי אותן בעיניי. לא רוצים אפילו לנסות להתמודד איתן'. למחרת , בכל הקרנטינה פוזר פורמלין וכל הצמחים שהבאתי הושמדו בלי להותיר עקבות".
"לפני שנתיים הגעתי לאדלאייד שבדרום אוסטרליה. הבודק הביטחוני היה קשוח ואדיב. בדקו אפילו אם לא נדבק משהו לסוליית הנעליים. כמספר הנוסעים שנחתו באותה טיסה כך היה מספר הכלבים שרחרחו אותם. חיפשו קודם כל חומר צמחי. פתחו את המזוודה שלי ומצאו שתי מבחנות. 'מה זה?!', שאלה הבודקת. המבט בפניה השתנה מיד. 'הן לטיפול בצמחים', אמרתי , והיא מיד הזעיקה את הממונה עליה".
ואיך הסתיימה הפרשה הזו?
"הצגתי את הרישיון והדגשתי שאני מחפשת רק חסכני מים. למדתי שזה הסבר שעושה רושם מידי ומתקבל יפה, במיוחד היום. למראה הרישיון הישראלי ובעוד הלב שלי דופק שמא יגרשו אותי מאוסטרליה, הוא דווקא חייך ואמר בקולו הרועם: 'הלוואי שכולם אצלנו היו נוהגים כמוך. הנה אישה אחראית. מרססת, לא נותנת לצמחים סתם כך להיכנס לישראל'".
"אני יודעת שכל ההתנהלות בנושא הזה דומה להליכה על חבל דק. לפני שנה עמדתי לטוס לדרום אפריקה לחפש צמחים חדשים. לקראת הנסיעה התכתבתי עם אשת מנהל גן בוטני ידוע. לתומי כתבתי לה במייל: האם זה בסדר שאקנה כמה צמחים כדי להביא לישראל? והיא ענתה: 'מה בסדר?! על פי החוק שלנו אסור להוציא מכאן צמחים לחו"ל! , אז איך אני אמורה לעשות זאת, שאלתי לתומי. 'פשוט מאוד - תבריחי אותם!', ענתה . בעקבות תשובתה ביטלתי את הנסיעה".
ואת מרגישה שהתקדמנו במשהו מאז שנות השמונים העליזות?
"מה שמפריע לי אצל הישראלים הוא שהם עדיין לא קונים מספיק עציצים לבתיהם".
אבל כמעט בכל בית יש רקפת.
"כן, הם קונים רקפות, אבל לאחר שלושה שבועות או חודשיים הרקפת נובלת ואז מתאבלים עליה, נמנעים להביא הביתה חדשה, חושבים שזה בזבוז. ממש התנהגות לא רציונלית. באירופה למדו מזמן: כשרקפת נובלת, זורקים וקונים חדשה. החלום הפרטי שלי הוא שבארץ יאמצו נוהג קבוע: ביום שישי אחד מביאים הביתה זר פרחים לשבת, ובבא אחריו - עציץ חדש".
הצמחים המוצגים בכתבה הם באדיבות מכון וולקני. חסכני מים בולטים שאותם העלתה קגן לישראל מאוסטרליה. נראה אותם בקרוב במשתלות, מוצעים לגינות נוי ולעציצים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם