חוצפה של עשירים
בעלי דירות הנופש בהרצליה, שמשווים עצמם למפוני גוש קטיף בעקבות פסק הדין שמחייב אותם לפנות דירתם להשכרה במרבית חודשי השנה – היא דמגוגיה של בעלי הון
בסיומו של מאבק משפטי ממושך שהחל בשנת 1998, גיבשו משרד התיירות ועיריית הרצליה מתווה ליישום פסק הדין: רוכשי דירות הנופש יוכלו להתגורר בהן לא יותר משלושה חודשים בשנה, וביתר הזמן יעמידו את הדירות להשכרה מלונאית באמצעות חברת ניהול.
רוב רוכשי הדירות ידעו מרגע שחתמו על חוזה הרכישה, כי ייעוד הדירות לנופש ולא למגורים. היו ביניהם שהאמינו כי בכוח השפעה הפוליטית וקשרי ההון-שלטון של היזמים, תמשיך לפעול נוסחת ה"כאילו". גם תרגילי ההפחדה שהופעלו על ראש עיריית הרצליה, לרבות תביעה אישית "עלא עינק" בסכום עתק – לא הועילו. להוותם, התברר כי בראש עיריית הרצליה עומדת אישה שלא מוכנה להשתתף במשחק הקומבינה המוכר.
על פי הנוהג המקובל, ראשי עיריות רבים "משלבים זרועות" עם בעלי ההון וממתיקים עימם עסקאות סודיות, על חשבון האינטרס הציבורי. המקרה של הרצליה היה שונה בתכלית. ראש העירייה הבטיחה שחוף הים לא יופקע מידי הציבור לטובתם של קבוצת בעלי הון ו"מקורבים". היא לא הסתפקה בדיבורים ובהבטחות שווא. בנחישות ובהתמדה עמדה בדיבורה והחזירה לתושבי הרצליה את החוף שנגזל מהם.
משראו רוכשי הדירות כי "כבשת הרש" נגזלה מפיהם, הקימו קול זעקה וכמו הקוזאק הנגזל
מיררו בבכי על שחלום ה"כאילו" נגוז ואיננו. דובריהם מציגים את עצמם כקורבנות ומגירים דמעות תנין. לטענתם, "הייתה תחושה שניתן לגור בדירות הללו ללא כל בעיה... לכאורה היו פסקי דין, אך היום לבוא ולפנות זה צעד קיצוני ומאוד בעייתי", סיפרו בכתבה שפורסמה בערוץ 2. הם קובלים: "נתנו לנו להרגיש בנוח ופתאום ביום בהיר משנים לנו את החיים. לפחות למפוני גוש קטיף ניסו להקשיב ולמצוא
סליחה, אך יש גבול לחוצפה. רוכשי הדירות במרינה משנת 1999 ידעו מהו ייעוד הדירות כפי שקבע בית המשפט. הדירות במרינה נולדו בחטא ורוכשיהן קיוו שהקומבינה תימשך, ושבכוח ההון והשלטון יוכלו לנכס לעצמם את זכות הציבור על החוף בהרצליה. בניגוד להם, נשלחו תושבי גוש קטיף על ידי הממשלה כדי לבצע שליחות לאומית. הם לא הונו איש. נהפוך הוא – ממשלת ישראל הונתה אותם והחזירה אותם מגוש קטיף ביד קשה ובאכזריות רבה. זאת דמגוגיה אורווליאנית להשוות את חובת ההשכרה של רוכשי דירות הנופש בהרצליה לסבל האיום שנכפה על מפוני גוש קטיף.
לא יעזרו להם הדמעות. הפעם גבר האינטרס של הציבור על החמדנות של אנשים פרטיים. הם יכולים לענוד סרטים כתומים, כדי לדמות עצמם למפוני גוש קטיף. אף אחד לא יאכל את הלוקש הזה. המנצח הוא הסרט הכחול, המסמל את זכות הציבור לחוף הרצליה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם