מתכננים הפוך: קומבינה בשם היעילות
ב-OECD מרוצים, בינתיים, מהמדיניות הסביבתית של ישראל. חכו שישמעו שבית המשפט פוסק בעייני סביבה באיחור של שבע שנים ושראש הממשלה מקדם רפורמה מבהילה בתחום התכנון והבנייה
יש לי הצעה לנתניהו: אם הוא רוצה להיות אפקטיבי, ובה בעת לכבוש את ליבם של ארגוני הסביבה, הוא בסך הכל צריך להפוך את הכיוון שאליו הוא מפנה את תזזית היעילות שאחזה בו. הרפורמה האמיתית שישראל זקוקה לה היא דווקא בתחום התכנון וההריסה.
אם נדמה לכם שלבנות כאן לוקח יותר מדי זמן, עוד לא ניסיתם להרוס מבנה לא חוקי, בעיקר כזה שמסב נזק יומיומי לסביבה. בכל חלקי הארץ שומרי הטבע עומדים חסרי אונים מול התופעה הזו.
בחלקה החקלאית שעל גדת הנחל יש אישור למחסן ציוד. יום אחד מישהו מחליט לתת לאישור פרשנות נדיבה, הופך את המחסן למבנה, עוטף אותו במגרש חנייה מצופה אספלט, מארגן תאורה, והרי לכם גן אירועים פירטי בחיק הטבע. בעל המקום עושה קופה יפה מדי ערב, אבל הטבע גוסס: הביוב לא מוסדר וזורם לאפיק הנחל, בעלי החיים נסים על נפשם מפני האור והרעש, הצמחייה נרמסת מתחת לגלגלי המכוניות.
כדי לעצור את המפגע צריך להיאבק שנים בבתי המשפט, וכשיושג צו הריסה - אם יושג - זה יהיה הרבה אחרי שהמערכת האקולוגית הלכה לעולמה ומי התהום שכולנו שותים זוהמו.
אם נתניהו רוצה להפגין יעילות, זה המקום שבו היא נחוצה. מצד שני, במקרים רבים השרשרת המקוממת שתוארה כאן התחילה בהיתר לשימוש חורג שניתן בקומבינה בוועדה המקומית. כן, אותן ועדות מקומיות שהרפורמה תעצים את כוחן ותהפוך אותן לסמכות התכנונית הכמעט בלעדית בישראל. והכל, כמובן, בשם היעילות.
חסית למה שגילו ב-OECD על מצב העוני בישראל, מצבנו בתחום הסביבה לא רע. שלשום נפגש מזכ"ל ה-OECD, אנחל גורייה, עם השר להגנת הסביבה. גורייה בישר לארדן כי דוח ההערכה הראשון שייערך לישראל אם וכאשר תיכנס לארגון, יהיה על ביצועים סביבתיים. יש למה לצפות.
גורייה, כך נמסר, "בירך את השר ומשרדו על ההתקדמות המשמעותית של ישראל בעמידתה בתנאים הסביבתיים שהציב הארגון". האירוניה היא, שבראש
איש לא סיפר למנכ"ל הנכבד שההתחייבות של פרס היתה בעצם מחטף שהוא וארדן רקמו מתחת לאפה של הממשלה, ושכלל לא בטוח שהממשלה מתכוונת לעמוד בה. כל עוד ה-OECD ייתן לישראל ציונים על סמך הבטחות ודיבורים, מצבנו יהיה טוב; ועד שיגיע זמן המעשים - אלוהים גדול.
בשבוע שעבר נקנסה עיריית הרצליה על-ידי בית משפט השלום בתל אביב ב-140 אלף שקל. העילה: הזרמת שפכים לים. לתומי חשבתי שבכך הגיעה לסיומה מחלוקת שהתחוללה בחורף הקודם בין העירייה לאנשי המשרד להגנת הסביבה. אנשי המשרד טענו שבחוף הנכים זורם קילוח של מי ביוב לכיוון הים, העירייה הכחישה בתוקף.
אלא שהליכים משפטיים לא מסתיימים בישראל בתוך מספר חודשים, גם לא בתוך שנה. עיון בפסק הדין של השופטת דור רית רייך-שפירא מגלה שמדובר בפרשה עתיקה שיצאה לדרך - שימו לב - בקיץ 2003. מעשה בעבודות תשתית שביצעה בהרצליה חברת סלקום, שבמהלכן נפגעה צנרת תת קרקעית. כתוצאה מכך הוזרמו שפכים לים, והחוף המזוהם נסגר ל-3 ימי רחצה.
אני לא מקל ראש בזיהום שפקד את חופי הרצליה ביולי 2003, אבל אכיפה סביבתית לא יכולה להיות רלוונטית כשהיא מתבצעת באיחור של כמעט 7 שנים. השילוב בין האיטיות של המשרד להגנת הסביבה, נפתולי הבירוקרטיה וכמובן הסחבת האינסופית בבתי המשפט, גורם לכך שההכרעה השיפוטית מגיעה במקרים רבים כשהנושאים באחריות כבר מזמן דילגו לתפקיד אחר, והציבור אינו זוכר במה מדובר. ובאשר לתקרית הביוב מאשתקד, היא כנראה תתברר סופית אי שם בסביבות 2017.
aviv67@gmail.com
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם