המו"מ עם הפלסטינים הוא חארטה בארטה
כל הקברניטים שיש לדבריהם משקל כלשהו על המשא ומתן עם הפלסטינים, חושבים ואומרים בגלוי שאין הרבה סיכוי לכך בשנים הקרובות
מה קורה? תהו העיתונאים, ודחלאן סיכם בביטוי שכל ישראלי מכיר: חארטה בארטה. חארטה בארטה. זה מה שחושבים, כאיש אחד, כל הקברניטים שיש לדבריהם משקל כלשהו על משא ומתן עם הפלסטינים לעת הזו.
חלקם אמרו זאת בגלוי: אהוד ברק דיבר כבר מזמן על "שלום לא לפני 2028", בוגי יעלון אמר "לא בדורנו", בשביל אביגדור ליברמן אפילו התאריכים האלה קרובים מדי. ראש הממשלה מדבר על "שלום כלכלי", שייבנה מלמטה למעלה, כלומר שישראל תסייע לשיפור מצבם הפרטי של הפלסטינים, אבל לא למימוש שאיפותיהם הלאומיות.
חארטה בארטה. זה מה שיגידו גם ראשי השירותים וגופי הביצוע כשייקראו לחדרי הדיונים, לא כדי לעזור בקבלת החלטות - ב-20 השנים האחרונות רבין, ברק ושרון החליטו בעניינים האלה בניגוד לדעותיהם של ראשי הזרועות - אלא כדי לתת כסות מקצועית, לכאורה, להכרעה של הקברניטים.
אין באמ"ן, בשב"כ או במוסד שום קול משמעותי שמאמין באפשרות להגיע להסדר יציב עם הפלסטינים בעתיד הנראה לעין. כמובן שכמו במקרים שציינתי, אם יימצא מנהיג שיחליט ההפך בעלי התפקידים יישרו קו, כמו שעשו באוסלו או בהינתקות.
חארטה בארטה. זה מה שחושבים העמים. מאז נשברו הכלים בקיץ 2000, מתקיים בסקרי
אותו רוב תומך בהסדר שכזה אם יסיים את הסכסוך - ואותו רוב בדיוק אינו מאמין שזה יקרה בימיו. בסקר האחרון שפרסם המכון למחקר פלסטיני ברמאללה, בשיתוף גורמים ישראליים, אמרו 66 אחוז מהישראלים ו-66 אחוז מהפלסטינים שזה לא יקרה בחמש השנים הקרובות.
אז על מה המהומה של משא ומתן קרוב עם הפלסטינים, דיבורי ראש הממשלה על הכרעות שבפתח, הדלפות על מה שנתניהו הסכים לו ועל מה שלא? חארטה בארטה. בוושינגטון יושב ממשל שהחל את כהונתו מתוך תפיסה שיוכל לכפות על שני הצדדים, בעיקר הישראלי, לשוב למשא ומתן.
גישת נתניהו לעניין הייתה לחכות שזה יעבור לאובמה. והנה, באופן בלתי נמנע, זה עובר: לנשיא האמריקאי יש בעיות אחרות, הוא הולך ורוקם הישג היסטורי באישורה של רפורמת הבריאות, וותיקי המשא ומתן ובעלי טורים יועצים לו למשוך ידיים מהבוץ המדמם במזרח התיכון. לא רחוק היום שגם הוא ישתכנע באמת של דחלאן.
כששואלים מישהו מהקברניטים למה, אם כך, להעמיד פנים שמדברים, הוא מושך בכתפיים ומדבר על טקטיקה. צריך "לשמר את התהליך", "לתת תקווה", ובעיקר להיראות טוב בוושינגטון. על ההנחה שבסופו של דבר התסכול המתמשך יביא לעימות נוסף, מגיבים במשיכת כתפיים: ממילא בצמרת ובציבור בשני הצדדים הרוב רואה את מה שקורה פה במונחים של עימות כמעט נצחי, שכל שנותר הוא לווסת מתי יתפרץ.
ורק אלה שימותו בחמש השנים הבאות ואחריהן, רק בשבילם כל העסק לא יהיה חארטה בארטה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם