ועידת קופנהגן חשפה מי בעל הבית
וזו כבר לא ארה"ב. הסכם שרקח אובמה הלך לאיבוד בין הלחץ מבית ללחץ של סין - שהפכה לישות בפני עצמה, שללא שיתוף הפעולה שלה לא ניתן להגיע להסכמות. ובישראל? כאן כנראה היו שחיככו ידיים בהנאה לנוכח הכישלון, שאולי יאפשר למסמס את הצהרת פרס
מותר לשער שאם אובמה היה יכול לנסח לבדו את קווי המתאר של המאבק בהתחממות הגלובלית, הוא היה מוציא מתחת ידיו משהו הרבה יותר נדיב מהנייר הקמצני שהפיק לבסוף בהסכמה עם המעצמות המתפתחות - סין, הודו וברזיל. באנגלית, אגב, מצבו של ההסכם הזה - שגם כך אין בו יותר מדי - אפילו גרוע יותר מאשר בעברית: בעוד על-פי הגרסה שפורסמה בישראל הוועידה "הכירה" בהסכם שרקח אובמה, המונח המקורי שבו השתמשה מליאת הוועידה הוא ,"takes note" שזה יותר קרוב ל- "הבחינה" או "נתנה דעתה". כאילו מדובר בהערת שוליים שאיש לא לוקח יותר מדי ברצינות.
אובמה רצה יותר, אבל הוא הלך לאיבוד בין סיר הלחץ שממתין לו בבית לבין החומה הסינית. בוושינגטון מחכה לו סנאט שעד עתה סירב להעביר חוק שאפתני לקיצוץ הפליטות, בוודאי לא בסטנדרטים שבהם מדברים באירופה. ואילו הסינים משייטים בפלנטה משלהם: הם לא מוכנים לדבר כלל על קיצוץ בפליטות, אלא רק על קיצוץ עבור כל יחידת גידול בתוצר הלאומי (כלומר להתייעל באופן יחסי, אבל להמשיך להגדיל את הפליטות באופן אבסולוטי). והם לא מוכנים לפתוח את השערים לגורמי פיקוח חיצוניים, כמקובל בכל הסכם בינלאומי מחייב.
סין מהווה בנושא האקלים ישות בפני עצמה, שמסופחת לצורך הדיונים לקבוצה האפריקאית (הנושאת את השם המוזר G77 "פלוס סין"). באורח פרדוקסלי הראשונות להיפגע מהמדיניות הכוחנית של הסינים הן מדינות אפריקה, שכבר כיום מתחילות לחוש את נזקי ההתחממות.
בהקשר הזה טוענים אנשי סביבה וחברה שזו טעות לחשוב שממשלת סין מייצגת בראש ובראשונה את האינטרס של העם הסיני: "האג'נדה שמקדמת הממשלה הסינית היא בעיקר לטובת מי שמייצר בסין", אומר ח"כ דב חנין, "כלומר בעיקר תאגידים מערביים שמקימים שם מפעלים מזהמים".
מול העמדה הסינית לאובמה לא נותר עם מה לבוא לסנאט ולציבור האמריקאי: אמריקה רואה בסין את המתחרה הגדולה שלה, וסיטואציה שבה האמריקאים מקצצים והסינים לא, ושבה המערב עומד תחת פיקוח בעוד הסינים מקבלים פטור, מתפרשת בארה"ב כהענקת יתרון לא הוגן למי שמנסה לנשל אותה מהבכורה העולמית. בתנאים האלה כל דולר שיעבור מוושינגטון לעולם השלישי - קל וחומר כל מיליארד - נראה לאמריקאי הממוצע, ולנציגו בוושינגטון, כמו מתנה למתחרים. ומתנות למתחרים זה משהו שקפיטליסטים לא נוהגים לחלק.
כבר ביום שישי בצהריים היה ברור שהוועידה לא הולכת לשום מקום. מושב הסיום, שהועבר בשידור ישיר באתר הוועידה ושבו נאמו כל המנהיגים החשובים, הציע שיעור מרתק בדיפלומטיה, וחשף את הפערים המנטליים והעקרוניים שחוצים את העולם ומונעים ממנו לאחד כוחות מול משבר האקלים.
אובמה ניסה לרגש אבל כשל, ואחר כך ניסה לאיים-באמצעות העברת מסר של "טייק איט אור ליב איט" - אבל לא הצליח להפחיד איש. אחריו נאמו שורה של אירופאים מנומנמים, שגם אם אמרו דברי טעם, הצליחו לעטוף אותם בהמון מלל מנומס ומחוות מונוטוניות. ואז הגיע תור הדרום אמריקאים.
לולה דה סילבה, נשיא ברזיל, נתן הצגה. הוא נשא נאום טמפרמנטי, אגרסיבי, עם טרמינולוגיה של מנהיג פועלים שלא מתבייש להטיח במנהיגי המדינות העשירות את כל האמת: העולם מורכב מרעבים ומשמנים, והשמנים צריכים להכניס את היד לכיס ולעזור. התביעה הזו לוותה גם בדוגמה אישית (כלומר, לאומית): דה סילבה הודיע שברזיל מוותרת על כל תמיכה כספית, ולהפך - היא מוכנה לסייע בעצמה למדינות עניות ממנה.
אבל כל זה היה רק המתאבן למופע של הוגו צ'אבז, נשיא ונצואלה, שהוכיח שבין שני העולמות פעורה תהום לא רק בהשקפת העולם ותפיסת המציאות, אלא גם בסגנון הדיבור. אחרי שחימם את עצמו מעט, הודיע צ'אבס שאובמה הוא ליצן שהגיע לקופנהגן כדי לספר בדיחות. לא פחות. ההנהגה העולמית שישבה מולו באולם הגיבה בפנים נדהמות. כשנפלו הבנקים, המשיך צ'אבס, אובמה לא היסס לשלוף מהכיס טריליוני דולרים, ועכשיו הוא מדבר על עזרה של כמה עשרות מיליארדים לכל מדינות העולם השלישי?
אחרי שעשה מאובמה קציצות, הודיע נשיא ונצואלה שהוא מקצר כדי לא לעכב את ארוחת הצהריים. "לימדו אותי", אמר, "שהצבא צועד על קיבתו. אבל ברגע זה ממש יש הרבה אנשים בעולם שלא יכולים להרשות לעצמם לאכול ארוחת צהריים". ואחרי זה מנהיגי העולם היו אמורים ליהנות מהבופה שהמתין להם.
מותר לשער שלא מעט בכירים בירושלים חיככו כפות ידיים בהנאה לנוכח כישלון הוועידה. אולי זה יסייע לישראל למסמס את ההצהרה של הנשיא פרס על קיצוץ של 20% בפליטת גזי החממה עד 2020. עיון חוזר בנאום של פרס מגלה מיומנות מפליאה באמירת חלק מסוים של האמת.
פרס, למשל, סיפר בהתלהבות על נפלאות הקלינטק הישראלי, ועל כך ש"חוות האנרגיה התרמו-סולארית והגיאו-תרמית של ישראל מספקות אנרגיה נקייה לקליפורניה, לנבאדה, לספרד ולמדינות אחרות בעולם". הנשיא חסך מהמאזינים את העובדה שלחברות הללו, דוגמת "סולל", אין עבודה בישראל, וכי רק כ-0.5% מהחשמל בישראל מופק מאנרגיות מתחדשות.
המלחמה על היום שאחרי קופנהגן התחילה כבר אתמול בישיבת הממשלה. שר האוצר, יובל שטייניץ, הבהיר שהוא לא תמך ביעד שהציב פרס, וטען שהנשיא עמד על כך שהצגת יעד נמוך יותר פשוט לא באה בחשבון. יש משהו בדבריו של שטייניץ: לאחר שאנשי המשרד להגנת הסביבה הניחו בפני פרס את הנתונים על היעדים שהציגו מדינות כמו מקסיקו, קוריאה ואינדונזיה, הנחשבות מקבילות לישראל מבחינת יכולתן הכלכלית והטכנולוגית, הנשיא הגיע למסקנה שיעד נמוך יותר יהווה ביזיון. ופרס לא נסע לקופנהגן בשביל להתבזות. בדיעבד, אפשר רק לברך על כך שראש הממשלה בנימין נתניהו בחר לחמוק מהוועידה: אם היה מגיע לשם, לא מן הנמנע שהיה יורד מהבמה בלי להציג שום יעד, צנוע ככל שיהיה.
השאלה היא איך הופכים עכשיו את ההצהרה של פרס לתוכנית לאומית אמיתית לקיצוץ בפליטות. הצומת החשוב הראשון הוא המאבק על הקמת התחנה הפחמית באשקלון. במקביל, יש לטפל בדחיפות בתמהיל משק החשמל הישראלי. נתניהו וארדן סיכמו על הקמת ועדת שרים לאנרגיות מתחדשות: אם נתניהו רציני, הוא צריך להעמיד את עצמו בראש הוועדה. אם הרפורמה הבעייתית במינהל מקרקעי ישראל היתה מספיק חשובה בעיניו כדי לעמוד בראש הדיונים, יתכבד ויוביל גם את המסע של ישראל אל השמש, אחרת המסע הזה ייתקע בסבך של ויכוחים בין משרדי ממשלה שונים, שהסיכוי שיצליחו להגיע להסכמות קטן אפילו מזה של האמריקאים והסינים.
ועידת קופנהגן היתה אמורה להיות גם הרגע הגדול של חברת סיסקו העולמית, שסיפקה את הפלטפורמה הטכנולוגית לדיונים. החברה ניצלה את ההזדמנות לקמפיין תדמיתי, והציפה את הרשת בבאנרים הנושאים את הסלוגן "הרשת האנושית". בדיעבד, פרנסי החברה יכלו לאחל לעצמם פרסומת מוצלחת יותר. שוב התברר שכדי לקדם את העולם לא די בטכנולוגיה - צריך גם אידאולוגיה.
aviv67@gmail.com
נא להמתין לטעינת התגובות
