קרבות אוויר: השקנאים חוזרים
5,000 שקנאים הגיעו השנה, ודורון בן שבת לא ישן. כל בוקר הוא רואה אותם זוללים את הדגים שלו וגומרים לו את הפרנסה. הבטיחו לו שזה ייקח כמה ימים והם ימשיכו לאפריקה. בינתיים זה נמשך יותר מ-3 חודשים
מי שניצב לצדם של אותם קרימינלים הוא יגאל בן ארי, מנהל מחוז צפון של רשות הטבע והגנים. "השקנאי הוא חיה מוגנת, וישראל חתומה על אמנה בינלאומית, שבה היא מחויבת לשמור עליו", הוא מכריז באופן שאינו מותיר מקום לוויכוח. "מתוך כ-50 אלף שקנאים שחולפים בסתיו מעל ישראל בדרך מאירופה לאפריקה, אלפים בודדים יורדים לנוח בישראל והם צריכים 'לתדלק' כדי לאגור אנרגיה להמשך מסעם".
אלא שה"דלק" הזה שוחה בבריכות של בן שבת ולו כבר נמאס להעלים עין ממה שהוא מגדיר כאסון הכלכלי הגדול ביותר שידע הענף החקלאי הרווחי ביותר במשק. בן שבת יודע שעד עכשיו הוא מפסיד במלחמה הזו. האיש החסון הזה, בעל המראה הקיבוצניקי, שירת בצבא בסיירת גולני ושייך היום ליחידת האלפיניסטים. לאורך 40 שנותיו הוא לוחם בנשמתו, אבל ניצב חסר אונים מול משק הכנפיים של יריביו. "המדינה חוקקה את חוק דרומי שמאפשר לאזרח לירות בגנב כדי להגן על רכושו ועל פרנסתו", הוא אומר. "ולנו אסור, אפילו שאנחנו מדברים כאן על ציפור, לא על בנאדם. אני אוהב את הטבע, גדלתי בו, אבל אני לא יכול לשתוק יותר מול אוכלי החינם האלה".
בגלל המחסור החמור שנוצר בדגים, מאיימים החקלאים כי בקרוב יעלו מחיריהם ב-30 אחוז. "הרגלנו את השקנאים לא לפחד מהאדם", מסביר בן שבת. "פתאום, במקום לגרש אותם, אנחנו שופכים להם אוכל, פותחים להם שולחן, יושבים מסביב לבריכה ומתפעלים. עשרות צלמים מגיעים והופכים אותם לסלבריטאים. אז מה רע? הם הבינו שהאדם הוא לא מרתיע, אלא ידידותי. אבל מאז שהגיעו ועד היום אני לא ישן בלילות. אני לא יודע איך להתגבר על הצרה הצרורה הזאת".
הבלגן החל לפני כארבע שנים, כשרשות הטבע והגנים החליטה "לעשות שלום" בין האויבים הגדולים חקלאי הדגים והשקנאים ולשים קץ לג'ונגל שבמסגרתו נגזלו פרנסות וגורשו בעלי כנף באלימות. הישועה הייתה אמורה להגיע בצורת נקודות האכלה מקווי מים קרובים לבריכות, שאותם ממלאים בדגים לשמחת השקנאים. רשות הטבע והגנים מימנה את הבריכות ואף קנתה מהחקלאים את הדגים שבהם האכילה את השקנאים. בן שבת עדיין מכה על חטא שהסכים לכך.
"ב-2005 עוד התמודדנו רק עם 500 - 700 שקנאים , והנזקים היו סבירים", הוא מספר. "אבל ב-2006 נחתו אצלנו 1,500 שקנאים , לפני שנה הגיעו 2,000, והשנה נראה שהם אמרו לכל החבר'ה לבוא אלינו כי אצלנו יש אוכל טוב. 5,000 שקנאים נחתו פה! חוץ מזה, הם גם האריכו באופן דרמטי את השהות שלהם אצלנו: הם הגיעו כבר בתחילת ספטמבר, ועד היום לא עשו סימנים שהם ממשיכים לאפריקה".
בהתחלה , הכוונות של בן שבת היו טובות. ברשות הטבע והגנים הסבירו לו שהשקנאי זקוק לקילו דגים ביום, ושאחרי ארבעה עד שישה ימים של אכילה הוא מרגיש שבע וחוזר לנדודיו. אלא שנקודות ההאכלה לא הוכנו כראוי, והשקנאים חזרו לחפש את מזונם בבריכות שלו. ולהפתעתו, האכילה הפכה לזלילה, והארוחה למשתה. "עד היום היו פה 5,000 שקנאים שאכלו 250 טון דגים", הוא אומר.
"נקודות ההאכלה אולי עובדות בניירות ובמחקרים של המלומדים מתל אביב, אבל לא במבחן המציאות. זה פשוט אסון טבע מה שקורה לנו. אנחנו מדברים על נזק של שלושה - ארבעה מיליון שקל, רק על הדגים, ועוד בלי ההוצאות שיש לנו על הניסיונות הכושלים לסלק אותם מהבריכות ולהפסיק את זלילת הפרנסה שלנו".
אותם "ניסיונות כושלים" לא הצליחו אולי לספק את בן שבת, אבל הם עלו לו ברישיון הירי וגבו את חייהם של 25 שקנאים בכל רחבי הארץ. 37 נוספים נפגעו מכבלי חשמל, ושבעה אחרים הסתבכו ברשתות שפרשו החקלאים מעל הבריכות כדי לחסום אותן. "פגענו בכמה מהם בלי כוונה, אבל לפחות הצלחנו קצת להבריח אותם", מתגונן
בן שבת מתעקש שהשקנאים אינם הקורבנות היחידים של המלחמה הזו. "אנחנו נפצעים מהזיקוקים אחד שבר יד, אחד נכווה בעינו, אחר נכווה ביד וזאת רשימה חלקית בלבד", הוא מספר. "יש לנו 31 עובדים, שמתוכם עשרה עסוקים רק במלאכת הגירוש של השקנאים. שכרנו עוד שישה עובדים בשכר, 'מגרשי שקנאים'. כל אחד מהם מגיע למשמרת של 12 שעות, ובסוף החודש אנחנו משלמים לו 9,000 שקל ". הוא וחבריו רק רוצים לחזור לנוהג הקודם, שבמסגרתו יכלו לגרש את החמסנים המעופפים בלי להתחשב באף אחד.
אלא שבן ארי מתעקש: נשק חם הוא מחוץ לתחום. "אחרי הפגיעות", הוא אומר, "אני לא יכול לתת להם להשתמש בכדורי עופרת". לאחר מאבק ארוך עם החקלאים, הוא נאלץ השנה לסגור את מרבית נקודות ההאכלה. "אפילו הסכמנו לתת 300 אלף שקל כדי לקנות מהם דגים, וגם משרד החקלאות נתן 300 אלף שקל", אמר . "אבל החקלאים לא הסכימו להקשיב. בסוף נאלצנו להתפשר, ולשים בריכות האכלה רק בעמק החולה".
ואם לא חסרות לבן ארי צרות מהחקלאים, בחברה להגנת הטבע פונים אליו בטענות על מדיניות "היד הרכה" של רשות הטבע והגנים מולם. "רשות הטבע והגנים מיהרה להתפשר עם החקלאים, ולהסכים שההאכלה תתקיים רק בעמק החולה, אבל התפקיד שלה זה לשמור על הטבע ולא להתפשר עם בני האדם", אומר ד"ר דן אלון, מנהל מרכז הצפרות של החברה להגנת הטבע. "אם אין שיתוף פעולה מצד החקלאים, הם היו צריכים לבצע את ההאכלה בזמן, בעצמם. עובדה שבסוף הם מצאו נקודת האכלה בחוף הכרמל, רק שזה היה מאוחר מדי והשקנאים נכנסו למחול שדים של תשישות. הם לא מספיקים לאכול לשובע, ולכן הם יורדים פעם אחר פעם על הבריכות של הדייגים ומסכנים את עצמם מול החקלאים הזועמים".
בן ארי שומע וזועם. הוא לא מוכן לשמוע על פעילות בכוח, על כפייה. הוא חושב אסטרטגית, איך לנצח את המערב הפרוע של הבריכות. הוא רוצה להביא שלום ושיתוף פעולה. "בדיעבד יכול להיות שהייתי צריך להתעקש יותר, אבל לא יכולתי לאכוף את זה", הוא מסכם את כישלונו. "אם אתעלם מהם, אני אספוג הרבה יותר נזקים בשקנאים. אני צריך להעביר פה בין 40 ל-60 אלף שקנאים במינימום נפגעים ובמינימום נזקים לחקלאים, ואני לא יכול להיעשות את זה בלי החקלאים. לכן צריך להיות לא רק צודק, אלא גם חכם. עם כל הכבוד לד"ר דן אלון, אין לו שום אחריות. בעמק החולה ההאכלה החלה בזמן, השקנאים אכלו, נשארו יוםניומיים והמשיכו במסעם לאפריקה. גם קיבוצי עמק עכו החליטו השנה ביוזמתם להצטרף לפרויקט ההאכלה. הם נכנסו לזה בזמן והם מרוצים עד מעל הראש. הנזקים אצלם היו מזעריים ביותר".
מי שמנהיג את החקלאים הוא אמיתי גבע, מדריך מחוזי לגידול דגים בעמקים מטעם משרד החקלאות. הוא נחשב למומחה הגדול בתחום. הוא גם נציג משרד החקלאות שחתם על הסכם הפשרה, שלפיו פרויקט האכלת השקנאים יתבצע רק בעמק החולה. "אני לא מאמין בהאכלה, אני מאמין בהידברות, בהסכמים ובפשרות", הוא אומר. "ההאכלה נוגדת כל התנהגות טבעית. החיות מתרגלות להיות תלויות באדם, ואז אנחנו משיגים תוצאה הפוכה".
גבע לא מדבר סתם. "תראו מה קרה בעמק החולה", הוא אומר. "הם האכילו שם שקאים במשך שנים, זה היה אזור מפואר מבחינת גידול דגים והיום הגידולים שם זניחים. עד לפני כמה שנים גידלו שם 3,000 טון דגים, היום זה עומד על 700 טון בלבד. הסיבה היא שהאכלת השקנאים כילתה את כל הבריכות הגדולות, עד שהעסק הפך ללא רווחי ונסגר ברובו בגלל השקנאים והקורמורנים".
גם ההצלחה המקומית של נקודת ההאכלה בעמק עכו לא מלהיבה את גבע. "זה כמו לעשות פיפי במיטה", הוא אומר בציניות. "בהתחלה זה משחרר לחץ וחם, ואחר כך זה נהיה קר ומסריח. בסוף הם יאכלו אותה בדיוק כמו החבר'ה במעגן מיכאל. ובכלל, מי שרוצה לראות ציפורים, שיצטייד במשקפת".
ומה בינתיים? מלחמה. "מבחינתי זה שדה קרב לכל דבר", מצהיר בן שבת. "אנשים פה עובדים כמו מטורפים. כמות הזיקוקים שאנחנו מפוצצים כאן ביום שווה לשלושה ימי עצמאות, ובסוף, עם כל הטירוף הזה, אתה לא מצליח לשמור על הפרנסה שלך. זה משהו שאדם נורמלי לא יכול לחיות איתו. מה שיקרה בסוף הוא שאם נגיע למסקנה שהמדגים לא רווחיים יותר, נסגור אותם. האבסורד הוא שבסוף נייבש את הבריכות ובמקומם יקומו מפלצות בטון שיהפכו לאנדרטה לזכר הטבע שהיה כאן בעבר".
נא להמתין לטעינת התגובות
