שארית הפליטה: רגישות מפחם ועלויות עודפות
בעוד שבוע וחצי תסתיים הוועידה בקופנהגן. במשרד התשתיות יודעים איך לחגוג את סיומה: מיד בסוף כנס האקלים צפוי דיון מכריע בנושא התחנה הפחמית. וגם ההבדל בין נסיעת ראש הממשלה לוועידה לנסיעת הנשיא ואיך התרגיל של ארדן הצליח
ועית קופנהאגן כבר בעיצומה, אבל האקשן האמיתי, כמו תמיד, מתרחש בירושלים: קצב החיבוטים של בנימין נתניהו, שהסתיים אתמול (ד') בהודעה המביכה על החלטתו של ראש הממשלה שלא לנסוע לקופנהאגן, מתמודד בכבוד עם קצב המסת הקרחונים שגרם מלכתחילה להתכנסות הוועידה.
אם נתניהו היה מסתפק בהודעה על הישארותו בישראל, ניחא; אבל התירוצים שלשכתו סיפקה - הקושי להשיג חדרי מלון והחשש ממפגש עם מנהיג איראן - רק העלו את מפלס הגיחוך. גורמים במשלחת הישראלית, אגב, טוענים שהם בדקו את סוגיית אחמדינג'אד, וגילו כי לראש ממשלת ישראל לא צריכה להיות שום בעיה לשהות בקופנהאגן בלי שדרכיו יצטלבו בשום קוקטייל עם אלה של הצורר מטהרן.
סעיף
אם להיות אופטימיים, אחת הפרשות החלמאיות שהצליחו ממשלות ישראל להפיק בשנים האחרונות עומדת לפני סיום. לשכת ראש הממשלה הודיעה שהעבודות על צינור הגז לחיפה יחלו עוד החודש, לאחר שגובש מתווה לפיצוי כספי של בעלי הקרקעות הדרוזים. עוד לא שמענו מה בעלי הקרקעות אומרים על ההסדר, אבל למה להיות קטנוניים בשעה חגיגית זו?
אם אכן הפארסה מתקרבת לסיומה, ותושבי חיפה יוכלו לנשום אוויר הרבה יותר נקי, מגיע לנתניהו קרדיט: מרגע שנכנס לעובי הקורה והתחייב ללו"ז מהיר, העניינים התחילו לזוז. המהירות שבה גובש הפתרון רק מעצימה את התהייה איך הממשלה הצליחה לגרור את הנושא יותר מ-3 שנים, תוך שהיא מפרה את התחייבויותיה המפורשות למפעלים.
נתניהו ומנכ"לו אייל גבאי חתומים על הפתרון (בתקווה שלא ממתינה לנו אינתיפאדה קטנה במורדות הכרמל), אבל כדאי לשים לב לתרגיל שעשה כאן השר ארדן: כשנואש מלהמתין עד שביבי יתערב, הוא שיגר צווים אישיים לראשי המפעלים הגדולים במפרץ חיפה, האוסרים עליהם להמשיך לזהם ברמה הנוכחית מתחילת 2011.
לצו כזה יש משמעות דרמטית: הוא מטיל אחריות פלילית על האדם העומד בראש המערכת. זה הותיר בפני מנהלי המפעלים ובעליהם ברירה: להשקיע מאות מיליונים בהתקנת סולקנים שמפחיתים את זיהום האוויר (אחרי שכבר השקיעו סכומי עתק בהתאמת הטכנולוגיות לגז), או לדומם מנועים בבתי הזיקוק ובשאר המפעלים.
ראשי התעשייה בחרו בדרך השלישית, ופנו להפעיל לחץ על ראש הממשלה. מדובר באנשים - ביניהם משפחת עופר, בעלי בזן - שיש להם פה ושם קשרים ויודעים איך להפעיל לחץ. לנתניהו יש דימוי לחיץ, במקרה הזה הוא נלחץ מהסיבות הנכונות ומיהר לפעול לפתרון. ארדן, מצדו, יכול לסכם את הפרשה בסיפוק: מתברר שהמשרד הכי קטן בממשלה יכול לאיים ולהלחיץ את האנשים הכי חזקים במשק.
בעוד נמשכים הוויכוחים על טיב הנדוניה שהמשלחת הישראלית תביא איתה לוועידת קופנהאגן, בישראל כבר הכינו מתנת פרידה מהוועידה: בעיתוי מזהיר, שלושה ימים לאחר שיירד המסך על קופנהאגן, נקבע בוועדה לתשתיות לאומיות דיון מכריע בסוגיית התחנה הפחמית באשקלון. אם בוועדה יהיה רוב לטובת התחנה, זה יהיה אקורד סיום הולם לוועידה. שבועיים יושבות אומות העולם על המדוכה ומנסות להגיע להסכם על קיצוץ בפליטות, ואיך שנשמע אות הסיום, נוסעים הישראלים הביתה ובונים תחנה פחמית. לזה קוראים רגישות.
נא להמתין לטעינת התגובות
