ויכוח לא תרבותי
ההתנשאות התרבותית והסלידה מהשונה מנתקת אותנו זה מזה. לא לכולנו יש טעם מוזיקלי זהה, אך אפשר להתנסות בחוויות האזנה שונות
כשקמה מדינת ישראל וכונסו יחד יהודים מגלויות שונות, החזון של דור המייסדים היה שהחברה הישראלית תיצור מכנה משותף מבליל התרבויות, ותכנס את כל חברי החצרות המסוגרות והעוינות ל"חצר" אחת משותפת.
האמונה של המייסדים הייתה שהמאחד רב על המפריד, אך מתברר שהיא הייתה שגויה. לאחר 62 שנות קיומה של המדינה, עודנו ממשיכים להבליט את המפריד והמבדיל ומכונסים ב"חצרות" סגורות ומבודדות, שהמאפיינים שלהן שונים, כדוגמת מוצא אתני, מגדר, אמונה דתית, הומניזם חברתי.
ההפרדה החלה בהסתייגות מהאפשרות שהבן יביא הביתה "פרענקינה" וממשיכה באמירה "אין צ'אנס שאני כמרוקאי אתחתן עם תוניסאית". היא נמשכת בעוינות לטעמים השונים של הקבוצה האתנית השונה, החל באוכל וכלה במוזיקה.
לפני שנים נשביתי בקסמו המוזיקלי של זוהר ארגוב וקניתי קלטת משיריו, אותם שמעתי בהנאה במכוניתי. היו אנשים שנסעו בחברתי והביעו פליאה שאני מאזין למוזיקה "כזאת". במשרדי עבדה אישה ממוצא מרוקני, שטענה כלפיי כי אני "עושה לה חור בראש" מההאזנה הקולנית ל"קול המוזיקה". ניסיתי להסביר לכל המקטרים כי הכל עניין של נכונות לנסות ולהיפתח למוזיקה בלתי מוכרת. אני יודע כי לא לכולנו יש טעם מוזיקלי זהה, אך מאמין כי הדרך הנכונה היא לערוך "מבצעי טעימה" מוזיקליים, כדי להרגיל את האוזן לצלילים הבלתי מוכרים.
שירי טרום המדינה היו הכלאה מוזיקלית בין השירה הרוסית למוזיקה הערבית וכולנו שרנו אותם בהנאה. איש לא נרתע מהיגוי הח' והע' בשירתה של "מלכת הזמרות הישראלית" שושנה דמארי, או מההגייה הגרונית של יפה ירקוני. הן היו זמרות ישראליות, כי שרו בעברית לחנים ומילים שחוברו בישראל.
דווקא עכשיו, כשניתן היה לצפות כי התבגרנו ו"החלמנו" מהשימוש בסטריאוטיפים אתניים ומההסתגרות ב"חצר" התרבותית שלנו, התעורר מחדש הוויכוח בשיח הישראלי על ה"איכות" של הלחנים ומילות השיר במוזיקה המכונה "מזרחית" או "ים תיכונית". בוויכוח הסוער באות לביטוי דעות קדומות ואיבה אתנית, שמגבירות את ההתרחקות התרבותית שלנו זה מזה.
אני יודע שיש יודעי ח"ן רבים, שיכולים לנתח היבטים שונים
בוויכוח עולה "מדד קיסריה" כדרך לאומדן האיכות של זמר או זימרתו. "קרן פלס אינה ממלאת טריבונה בקיסריה" הועלתה טענה, "ואילו קובי פרץ ממלא את כל קיסריה". המדד הכמותי הזה מטעה לדעתי, שכן הרייטינג אינו אמור להיות המדד לאיכות או לטעם טוב.
אם הרייטינג היה המדד לאיכות – הרי ש"האח הגדול" מכה אל החומש כל דרמה מקורית או סרט דוקומנטרי, והרייטינג של בשביס-זינגר נופל מזה של כל מחבריהם של "ספרי טיסות". הפופוליזם אינו מדד לאיכות היוצרים אלא לרמת ההחנפה למכנה המשותף הנמוך. גם ההתנשאות התרבותית ראויה לגינוי, כי הבוז לשונה אינו מקרב רחוקים אלא מגביר את הניכור והריחוק שלנו זה מזה.
ההתנשאות התרבותית והסלידה מהשונה מנתקת אותנו זה מזה. כדי ליצור תרבות ישראלית מבליל תרבויות המוצא שלנו, עלינו להאזין לשונה ולגלות סובלנות לזר ולבלתי מוכר. אין צורך לאנוס אנשים להאזין למוזיקה בלתי מוכרת להם. צריך להציע להם התנסות מוזיקלית שלא הורגלו לה, בתקווה שכך נוכל כולנו לשיר בצוותא שירים רבים ושונים ב"חצר" התרבותית המשותפת שלנו.
נא להמתין לטעינת התגובות
