פרשת ויצא: בין ציפייה למימוש, בין רחל לגלעד
הפנטזיה של יעקב הממתין לרחל עלולה הייתה להתנפץ. סבך החלום והאמת חוזר גם בשאלת החזרת גלעד שליט. פרשת השבוע בעין חברתית
שבע שנים! יום אחר יום, שנה אחר שנה, בציפייה דרוכה לרגע המימוש - "וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ". המקרא לא מספר לנו מה עובר על יעקב באותן שנים. כיצד הוא מתבונן ברחל המהלכת עם הצאן, משחקת בחצר הבית, מביטה אליו ומחייכת. כיצד הוא נמלא כולו בכל רגע בעונג וכאב המאפיינים כל ציפייה והשתוקקות.
דויד גרוסמן מציע לנו להתבונן על שבע השנים הללו כך: "יעקב אוהב את רחל אבל אפשר שלא פחות מכך הוא אוהב את הציפייה לרחל, את ההשהיה; את המשחק האיטי שלו עם הזמן ועם ההבטחה הגלומה בקשר הזה... אולי יעקב מושך לו מין עונג מיוחד ופנימי בכך שהוא משתעשע - בינו לבינו – בציפייה המתמשכת לאיזה 'טוב' שעתיד לבוא. שחייב לבוא. הוא מתענג על הצלילה האיטית והמהפנטת לתוך דמיונות האהבה שלו, שילכו ויתעוררו לאט, בקצב האהוב עליו, בקצב הנחוץ לו, עד שישתלהבו לאש גדולה בתום שבע השנים בדיוק" (דויד גרוסמן, מובא בסיפורי ראשית, עמ' 393).
עונג הציפייה וריגושי הפנטזיה עלולים להתנפץ בעת המימוש. רגע המימוש של יעקב הוא טרגי – לאחר טקס נישואין שבו ככל הנראה פני הכלה מכוסות כל העת, הוא זוחל עימה בחושך למיטה ומממש לכאורה את אהבתו, אלא שמחכה לו הפתעה לא נעימה – "וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה הִוא לֵאָה".
שבע שנים הוא חלם ועבד והנה אבא שלה מסדר אותו ונותן לו את לאה במקומה. "וַיֹּאמֶר אֶל לָבָן מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי הֲלֹא בְרָחֵל עָבַדְתִּי עִמָּךְ וְלָמָּה רִמִּיתָנִי? וַיֹּאמֶר לָבָן לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ לָתֵת הַצְּעִירָה לִפְנֵי הַבְּכִירָה. מַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת וְנִתְּנָה לְךָ גַּם אֶת זֹאת בַּעֲבֹדָה אֲשֶׁר תַּעֲבֹד עִמָּדִי עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים אֲחֵרוֹת". בלית ברירה מסכים יעקב לעסקה, מקבל גם את רחל לאשה ומתחייב לעוד שבע שנות עבודה.
שבע שנות ציפייה ופנטזיה לא יכולות שלא לאכזב בעת מימושן. הפנטזיה פטורה מתלאות
כמה כאב טמון באמירה בזו, כמה רגישות צריך יעקב להפגין כעת. אבל אנחנו כבר לא בשלב הפנטזיה, עכשיו יש מציאות קשה להתמודדות ויעקב נכשל - בחוסר רגישות הוא משיב לה: "וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן". אני מדמיין את רחל מתכווצת כולה מתשובה זו ונותרת לבדה בכאבה העצום.
מוטיב הציפייה מול המימוש, הפנטזיה הפוגשת חלומות מול המציאות הפוגשת תסבוכות וקושי, מוכרים לנו מתחומים רבים בחיינו.
בשנים האחרונות נמצאים רבים מאזרחי ישראל בציפייה לשחרורו של גלעד שליט. התמונות שאנחנו רואים בדמיוננו הן של גלעד הנפגש ליד גדר הגבול עם הוריו ונופל לזרועותיהם. כולנו הבטנו בקלטת שלו וליבנו נמלא ציפייה לשובו.
הדיון הציבורי גועש ובכל שעה מתראיין "מומחה" אחר ברדיו להסביר את מחיר השחרור או אי השחרור. תום תקופת הציפייה מביאה עימה תמיד את הלם וחומרת מציאות המימוש. השאלה האם המחיר שתשלם ככל הנראה ישראל על שחרורו של שליט הוא מוגזם ומסוכן מרחפת באוויר לצד חלום השחרור. המפגש של המציאות עם הפנטזיה קורע את הלב ומצריך הכרעות קשות מאוד.
הריני מודה ומתוודה - אינני יודע להכריע בסוגיה שעל הפרק. כראש מכינה קדם צבאית אני רוצה להסתכל בעיניים של תלמידי ולהגיד להם שאם חס וחלילה הם יפלו בשבי, הרי שצה"ל וישראל יעשו הכל על מנת לשחררם.
מנגד אני רוצה להסביר להם שהליכה לצבא משמעה הסכמה לכך שיתכן שהם יקלעו למצבים קשים מאוד ויצטרכו לחרף את נפשם למען הגנת המדינה, ושחלק מאחריות לאומית היא לעיתים לא לשחרר חטוף בשל המחיר הכבד הכרוך בכך.
ראשי וחניכי מכינות בכל הארץ מנסים לארגן מכתב המפציר בראש הממשלה ושר הביטחון לעמוד איתנים מול הלחץ הציבורי ו"לא להסכים לשחרור רוצחים נתעבים שחלקם גם עשוי לחזור ולאחוז בנשק כנגד אזרחים תמימים".
אני יושב מול נוסח המכתב ולא מסוגל לחתום עליו או להעבירו לתלמידי. אני חש שאין לי ולהם את הכלים להתערב בהכרעה גורלית זו. תחושה זו פוקדת אותי לעיתים רחוקות מאוד, אך בימים אלו שמציאות שחרורו של שליט דורשת הסתכנות ומחיר כבד, אני מעז לאחוז בשתי אמירות סותרות – זו העושה כמעט הכל לשחרור חייל חטוף וזו המסרבת לשחרור מחבלים בכירים לשם כך – ולהגיד לעצמי ולתלמידי שאלו ואלו דברי אלוהים חיים. את ההכרעה, את המפגש עם המציאות ולא עם החלום, אותיר הפעם לראשי המדינה תוך הבעת אמון בכל אשר יוחלט.
נא להמתין לטעינת התגובות
