הוא דבר שישראל צריכה לעשות כבר מזמן ובאופן חד צדדי. להעביר את כולם לפלסטינים, ושהם יחליטו מה לעשות עם הרוצחים/גיבורים שלהם.
זה בשביל שלא יהיו תירוצים לפלסטינים. כל עוד להם יש בישראל את השבויים שלהם, לא תהיה לנו מנוחה (אמנם זה לא גלעד שליט, אבל מבחינתם הם שבויים עם משפחתו- בדיוק כמו גלעד שליט).
לאחר מכן אפשר יהיה לסגור את הגבול עד לאחרית הימים או לשיפור המצב, ולהגן על ישראל כפי שחלה חובת ההגנה של צה''ל על מדינת ישראל וחשוב מכך- על תושביה.
רקבונם של מרצחים ומחבלים בבתי הכלא בישראל לא מסייע לאף אחד מהצדדים, ועולה כסף רב למדינת ישראל.

ליאור היטיב לתאר את הסיטואציה הקשה שבה אנו נמצאים. נראה שכולם מחזיקים בדעה לכאן או לכאן, למרות הדילמה המוסרית הקשה וצריך אומץ להודות שאין כאן תשובה החלטית ונכונה אחת, למרות הכאב על גלעד.
עם זאת, לא הייתי רוצה להיות במקומם של ראשי המדינה בהחלטה קשה זו ודווקא בשל מורכבות ההחלטה, יש חשיבות רבה לקולות השונים הנשמעים מהציבור ולדיון בנושא.

לראש מכינה שאינו יודע להחליט, שחש את כאב ההתלבטות ולא נופל בפח הנחרצות (שמטבעה, תמיד מפספסת חלקים מן האמת). כבוד גם לראש מכינה חילונית שמדגים לחניכיו שההתלבטויות והדיון הפנימי יכולים להדהד מתוך המקורות שלנו, ושאפשר ואפילו רצוי, להשתמש במקורות כדי להגדיר את ההתחבטויות ובכך לא רק לדייק את המחלוקת העכשווית, אלא גם להחיות את המקורות העתיקים.
שבת שלום.

על כף המאזניים לא ניצבים רק גורלו האישי של גלעד לעומת כל הסיכונים.
על כף המאזניים ניצב גם הערך שאיפשר את הקמתה והישרדותה של המדינה הזאת כנגד כל הסיכויים.ערך הערבות ההדדית.
לא במקרה הערבות ההדדית אינה מוזכרת באין סוף הראיונות והכתבות שנכתבו ונאמרו בשנות השבי הארוכות של גלעד. ערך הערבות ההדדית נשכח בדורות האחרונים. הבון טון נטה לאינדיבידואליזם כמרכז ההוויה הישראלית. שלא לומר אגואיזם.
למדנו שהחברה לא אחראית לכלום. לא לעניים שבה, לא לחולים שבה. איש איש לעצמו, לשבטו,
ולחברת הביטוח שאמורה לספק לו את צרכיו.
הצבא נשאר האתוס האחרון. אותו עוד לא הפרטנו. עוד לא הפכנו לחברה שצבאה מורכב מענייה, חסרי התקווה שבה, אלו שסיכון החיים הוא הסיכוי האחרון שלהם לשוויון הזדמנויות.
צהל נשאר עדיין המקום שבו נפגשים נערים ונערות שלא היו נפגשים אלמלא כן לעולם. ראוי שיזכרו זאת מקבלי ההחלטות. ראוי שיזכרו זאת כל ה''בטחוניסטים'' שכל חייהם עסקו בנטילת סיכונים אבל לא מוכנים ליטול סיכון בשביל לשמור על החוט הדק ששומר עלינו כחברה, כעם, במקום המטורף שבו בנינו לנו מדינה. כן וגם בשביל ילד אחד שיכל להיות שלנו.

צריך לוודא שבכל מקרה מי שישוחרר לא יחזור לאחוז פיזית בנשק. מתכננים יש מספיק והרבה כנראה...