היציאה מהארון
אבא, אמא, יש לי משהו חשוב לספר לכם. אני הומואופת
הוריו של גדי, צילה ודובי (שמות בדויים), סיפרו בכתבה במגזין "סודשבוע" (שם בדוי) על החיים עם ילד יחיד, חריג ובעייתי, שלא מוכן לדבר על החריגות והבעיות שלו.
"ידענו שמשהו לא בסדר עם גדי שלנו", אמרה צילה, מושבניקית משכילה ומלח הארץ לעיתונאית אורלי ברקוביץ'- סגל (שלושה שמות בדויים), " כנער בגיל ההתבגרות הוא היה מסתגר בחדר שלו, לא יושב איתנו בארוחות המשפחתיות".
" ילד רזה ובודד", המשיך אותה דובי.
"תן לי לסיים, דובי", התערבה צילה, "כמובן שדאגנו. הצענו לו ללכת לטיפול אצל פסיכולוג אבל הוא אמר שהוא לא מאמין בפסיכולוגיה". " אמרנו לו שאנחנו ההורים שלו ושהוא יכול לספר לנו הכל", הפריע דובי. "אני לא הפרעתי לך אז אתה אל תפריע לי", אמרה צילה, "בראש שלי כבר היו תסריטים קשים - הילד אלכוהוליסט, הילד על סמים, הילד אובדני. . .". " עד שיום אחד", פלט דובי. "דובי, אני מבקשת", אמרה צילה, "כשהוא התחיל לצלם את הסרט שלו, זה היה ביום שבת בערב, ישבנו על הספה בסלון והוא אמר לנו 'אמא, אבא, אני הומאופת. וגם צמחוני. אני ישר חיבקתי אותו חזק ואמרתי 'זה בסדר גדיל'ה - אנחנו אוהבים אותך כמו שאתה, אנחנו רק רוצים שתהיה מאושר, אבל בעלי קיבל את זה קשה".
" לא היה לי מושג בהומאופתיה", מיהר דובי להבהיר, "וחוץ מזה אנחנו, וגם כל המשפחות במושב, הן משפחות בשריות". " שתוק", אמרה צילה, "וכשראינו את הסרט שדובי יצר הבנו איזה גיהנום הוא עבר עד שהוא החליט לצאת עם דרך החיים שלו לחברה ולהיות פתוח ובלי סודות. אז מה אם הוא אוכל צימוקים ושותה מיץ נבטי חיטה, הוא לא בן אדם כמוני וכמוכם? ".
"גם אני לסבית", אמרה העיתונאית.
"תסתמי את הפה", ירתה צילה.
"בכל מקום אני נתקל בהומאופתיהפוביה", מתוודה גדי בראיון האמיץ והחושפני עם אורלי ברקוביץ'-סגל, "אנחנו חריגים, מאמינים ברפואה אלטרנטיבית ובעצם מקוטלגים כתת תרבות שאף אחד לא מתייחס אליה.
כשיו, כשפתחנו לקהילה כמה מועדונים, אנחנו נתקלים באלימות מילולית ופיזית. במצעד הגאווה ההומאופתי שערכנו בירושלים החרדים זרקו עלינו אבנים. כמה רבנים אפילו אמרו שהתנ"ך והמסורת היהודית מתנגדים להומאופתיה ושעל ההומאופתים מוטל דין רודף וקללה
אבל אנחנו לא מוותרים וכמו שלא נכנענו לרפואה הקונבנציונלית, כך לא ניכנע לפנאטיים הדתיים.
"תכניסו לכם לראש - ההומאופתים הם אנשים כמוכם, רק אולי קצת יותר רזים ובריאים. כבר שנה וחצי שאני יוצא עם הומאופתית שהיא גם רופאת מחטים סינית ואין דבר שאנחנו רוצים יתר מאשר להתחתן בנשף של חליטת תה, להקים בית הומאופתי חוקי ואלטרנטיבי, ולא לברוח לאיזו מדינה רחוקה ומתקדמת יותר שבה נישואים כאלה מותרים על פי החוק".
לקצר באופן גורף הצגות תאטרון קלאסיות. לפני שבוע הייתי ב"טרטיף", ולמרות שאני מחבב את
תאטרון גשר ואוהב מאוד את חנה לסלאו, אני סבור שזה לא אנושי להחזיק קהל שלוש שעות באולם חשוך עם אנשים שצועקים על הבמה.
כשנכתבו המחזות האלה, לפני מאה שנה, התאטרון היה צורת הבילוי היחידה של בני האדם. לא היה קולנוע ולא טלוויזיה, לא הייתה הגברה ולא תאורה, ולכן את שייקספיר הציגו במשך היום ביער ולצופים זה היה גם פיקניק וגם חלום ליל קיץ.
היום, לדעתי, לא צריך שלוש שעות כדי להבין שמולייר מצחיק למרות שהוא צרפתי. ויש לי גם הרגשה שאם טולסטוי היה כותב בזמננו, "מלחמה ושלום" היה אס.אם.אס. אנא, יקוצרו ההצגות האינסופיות, או כפי שאמר היצ'קוק על הקולנוע: סרט צריך להיות בגודל של שלפוחית השתן של הצופה. אמן.
זאת לא הפעם הראשונה שאני מבקש: תעזבו אותי. אני מתכוון למשרד הגמלאים ששולח לי דואר זבל והזמנות מעליבות לכל מיני אירועים. העניין הוא שעכשיו, כשאני בן 62, אני יכול סוף סוף להרגיש בן 22. מעליב אותי שמשרד הגמלאים יזמין אותי לסיור בירושלים עם חזיון אור קולי במגדל דוד, או יטיס אותי למסיבת ערב סילבסטר במלון מריוט בבוקרשט, שלא לדבר על קבלת שבת עם אבי טולדנו ומופע חד פעמי בהיכל התרבות של "זמרת העשור שרית חדד ולהקתה".
אני צעיר ובריא ויש לי המון חלומות לפני שאני מתקהל בבוקרשט בחצי פנסיון או מקבל את השבת עם עוד אלף אנשים בגילי. ואם נתן וולוך, יו"ר אגודת הגמלאים בתל אביב, מעוניין באירוע קשישים המוני-"ערב ריחות וטעמים בחוות התבלינים באשתאול במחיר מציאה של 140 ש"ח"-שלא יבנה עליי. אולי אני כבר לא ילד, אבל הטעם והריח שלי עדיין קיימים ומתפתחים.
והפעם: י.פ, 36, נשואה פלוס, שבחרה להישאר בעילום שם ואני יכול להבין למה. אני בוחר לקרוא לה "המדהימה". לפני שפרשה את הסעיפים שלה, כתבה: "נאבקתי בעצמי זמן ממושך בנושא הרשימה. יש בה משהו שמכריח אותי להודות שהובסתי"
1. לעשות סקס עם גבר מזדמן (דובר צרפתית אם אפשר).
2. לשדר תוכנית לילה ברדיו.
3. להדהים חייל שזוף בן 18 וגבר בשל ושרמנטי בן 58 בביצועי המיטה של אישה יפה בת 36.
4. לטייל יחפה על חוף אקזוטי בלי לדאוג אם הכל בסדר בבית.
5. להביט עוד פעם אחת במראה ולדעת שהחיים לפניי והכל עוד אפשרי.
נא להמתין לטעינת התגובות
