בכל דור ודור
מעשיו הרשע ועד לאו"ם הצדקני, תמיד רצו לכסח לנו את הצורה עם תירוצים כאלו ואחרים
עשו מתואר בנערותו כ"וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה" (כה,כז), כלומר אדם שיודע להתמודד עם הקשיים של העולם הזה. הוא יודע להתגבר על הטבע ולשעבד אותו לרצונותיו. לעומתו מתואר יעקב כ"אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים", אדם שלא מתמודד עם העולם, אלא מסתגר לו בתוך אוהלו. חז"ל אומרים כי נוצרה בעצם חלוקה, עשו קיבל את העולם הזה, ויעקב את העולם הבא.
עשו הוא אדם המוחלט, שלא מסתפק בעשיית מצוות חלקית , בעולמו זה "או הכל או לא כלום" ועל כן הוא בא בשאלות לאביו: "כיצד מעשרים את המלח? כיצד מעשרים את התבן?" (רש"י כה,כז). עישור התבן והמלח, פרושו מציאת הקדושה בכל כל המציאות אפילו בפסולת (תבן) אפילו בדומם (מלח), הכל צריך להיות מתוקן ומתעלה, גם עם העולם עדיין לא בשל לכך מבחנתו האידיאליות, היא כבר עכשיו.
אלא שאז קורה משבר, אברהם אבינו, שמייצג את כל הטוב, האמונה והמוסר בחייו של עשו, נפטר. מהמשבר הזה בחייו, עשו לא התאושש. מבחינתו אם הצדיק מסתלק מן העולם, בדיוק כמו הרשע, מה אם כן הטעם בלהיות צדיק? זה מה שמביא אותו לעייפות מן העולם הזה (רש"י כה,ל). העייפות הזו מובילה אותו לייאוש: "וַיֹּאמֶר עֵשָׂו הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה" (כה,לב). מה היתרון אם יש לי בכורה או אין לי, כאשר אין שום משמעות למעשים בעולם הזה. כאן מתגלה החולשה שבקיצוניות שבמעשיו. אחרי שרצה שכל העולם יהיה מתוקן כבר עכשיו, כאשר ראה שתיקון כזה לא ייתכן, לפחות לא בטווח הזמן המיידי, הוא טורק את הדלת לעולם הזה, הוא מתייאש מן העולם. אין לו שום בעיה לוותר על כל ערך בעולם הזה, כי לעולם הזה כבר אין משמעות בעיניו. בעולם הזה אפשר לאכול ולשתות, ובעיקר להנות, גם אם ההנאה כרוכה ברצח או באונס, אין לו בעיה עם זה, כי מרגע שאין ערך לעולם, גם אין ערך למוסר.
חז"ל ידעו לתאר תכונה זו בסיפור הבא: "מעשה בגוי אחד שעשה סעודה לכל בני עירו. אמר רבי דוסתאי: אותי זימן לאותו סעודה עם כל בני עירו, ולא היה שולחנו חסר מכל מטעמים שבעולם אלא אגוזי פרך בלבד. מה עשה? נטל את הטבלה מלפנינו, שהיתה יפה יותר מששה ככרי כסף, ושברה. אמרתי לו: מפני מה עשית כך? אמר לי: אתם אומרים שהעה"ז שלנו - והעה"ב שלכם. אם אין אנו אוכלין עכשיו! אימתי אנו אוכלין?! (מדרש תנחומא פנחס פרק יג )
מאידך יעקב, שקודם היה ספון בתוך אוהלו, מבין טוב יותר את ההתמודדות עם העולם הזה. הוא מבין שאי אפשר לתקן הכל עכשיו. הוא יכול לחכות. אין לו בעיה להטמן ב"בית שם ועבר" במשך ארבע עשרה שנה (רש"י כח,ט), לפני שהוא יוצא לחרן להתחתן. אחרי הייאוש של עשו מן העולם הזה, יעקב מבקש ממנו לקנות את חלקו בעולם הזה, את הבכורה. מעתה, יעקב אבינו אחראי גם על העולם הזה וגם על העולם הבא. אבל ההתמודדות שלו עם העולם הזה תהיה שונה. הוא ינסה לשנות את העולם הזה, אבל לא בבת אחת, לא בקפיצה ולא עכשיו, אלא בצורה מסודרת,
בסוף פרשת וישלח, כאשר עשו מזמין את יעקב אליו אל שעיר, יעקב עונה לו: "יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה" (לג,יד). כשאני אגיע אליך, כלומר, כשאתה תכיר בדרך שלי שהיא הדרך הנכונה, שאפשר לאחד את העולם הזה עם העולם הבא, זה יהיה סוף ההיסטוריה. הבנה כזו לא נעשית ביום אחד, ולא בכמה שנים, צריך עוד עבודה איטית של עם ישראל על כל העולם כדי להביא אותו להכרה הזו. אבל אני מבטיח לך שיום אחד היא תגיע: "וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לַה' הַמְּלוּכָה" (עובדיה א,כא) "וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד" (זכריה יד,ט).
עד אז, ישנה שנאה טבועה בעשו, נגד יעקב: "אמר ר' שמעון בן יוחאי הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב" (רש"י לג,ד). יעקב הוא כתב אישום נגד עשו. יעקב מראה כיצד ניתן לשלב את העולם הזה יחד עם העולם הבא גם העולם הזה עדיין לא מושלם. ישנו ערך לעולם הזה, לחיות בו, להתפתח בו, לקדם אותו, כאשר השכר גם אם לא יבוא עכשיו, יגיע בעולם הבא.
אם נתקדם במהלך ההיסטוריה נראה שלא סתם קיבלו עליהן האומות האירופאיות, שמזוהות עם עשו את הדת הנוצרית. הנצרות מתייחסת לחיי העולם הזה, למשפחה כחטא ומדריכה להינזר מהם. היא דורשת מן האדם הפשוט הנהגות קיצוניות של חסיד פרוש. היא ביטלה את המצוות המעשיות ואת המוסריות של המשפט. כמו אצל עשו, גם הנצרות התייאשה מן העולם הזה. מבחינתה העולם הזה הוא עולם מקולל, שהדרך היחידה להנצל ממנו היא על ידי מחילה של 'אותו האיש' שיעשה חסד על אנושי ויוציא את נשמת המאמין לעולם טוב יותר. 'אותו האיש' עצמו החליט שהעולם הזה כבר הגיע לקצו, שהרי הוא התגלה והחליט שעכשיו כבר בא המשיח. לסיום החליטו הנוצרים, כי הם לוקחים לעצמם את השם "עם ישראל" (אולי כדי להפוך את מכירת הבכורה של עשו ליעקב).
הנצרות, הדת שחרטה על דגלה את החסד והרחמנות, שפכה את דמו של עם ישראל במשך הדורות. מסעי הצלב, אינקוויזיציות, פרעות ת"ח ת"ט ואושוויץ הם רק ראשי פרקים לרציחות שביצעו מאמינים נוצרים בעם ישראל. אבל עם ישראל שרד ואפילו הצליח להקים מדינה. מדינת ישראל היא כתב אישום נגד העולם הנוצרי, זו מדינה שמראה שאפשר לשלב בה קודש וחול, דת עם מדינה. מדינת ישראל עומדת בגרון לכל אותם עמים נוצריים, כי היא מראה שעם ישראל צדק כל השנים. כל דברי הנביאים שחזו על חזרת עם ישראל לא התכוונו על "עם ישראל שברוח", אלא על "עם ישראל שבבשר". מכאן מובן מדוע מנסות האומות האירופאיות להתנכל לעם ישראל מאז הקמת המדינה. הם מרבות להצביע באו"ם נגד מדינת ישראל כמעט בכל הצבעה כנגדנו.
בפסוק האחרון של פרשת תולדות מובאת הטקטיקה של עשו במלחמה נגד יעקב: "וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל" (כח,ט). עשו לא מתלכלך במלחמה נגד יעקב, יש לו אנשים אחרים שישמחו לעשות את העבודה. כאשר ישנו איחוד בין עשו לישמעאל הוא תמיד יהיה נגד עם ישראל. עשו מייעץ לישמעאל כיצד להלחם בעם ישראל.
בימים אלו, כאשר אנו רואים דו"חות באו"ם נגד מדינת ישראל או נציגים של האיחוד האירופי הפועלים נגדנו, יש לדעת, כי הביקורת היא לא על מעשה כזה או אחר של מדינת ישראל, אלא המגמה היא החלשת עם ישראל. יש כאן מלחמה חורמה של בני עשו נגד ההצלחה של בני יעקב באיחוד העולם הזה עם העולם הבא. התשובה שלנו איננה צריכה להיות כניעה לביקורת, אלא חיזוק החיבור בין שמים לארץ במדינת ישראל. צבא אמוני יותר, כלכלה יהודית יותר, חברה תורנית יותר, הם התשובה הניצחת של בני יעקב, במאבק עם בניו של עשו.
נא להמתין לטעינת התגובות
