תחנות בחייו של מייג'ור חסן שחיסל 13 חיילים
בן 39, מתבודד, רווק, מוסלמי אדוק, פלסטיני וקצין בצבא ארצות הברית – סיפור טרגי על פסיכיאטר שהפך למחבל
בערך בשעה תשע בבוקר, יום חמישי, מייג'ור נידאל מאלכ חסן הלך לפגוש שכנה בבית הדירות הישן שבו התגורר בשולי מרכז טקסס. הוא בא להיפרד. השניים נהגו לשבת ביחד על כיסאות פלסטיק מתחת לפעמון הרוח, על גרם מדרגות שמחוץ לדירתה בקומה השנייה, היא נזכרת. היא הייתה נוצרייה והוא היה מוסלמי, אבל הם שתו קפה יחד ודיברו על אלוהים.
- מיוחד לוושינגטון פוסט: חייל מוסלמי על הטבח בפורט הוד
ואז הוא ירד למטה, עבר דרך הדשא בחצר, נכנס לתוך מכונית ההונדה סיוויק הכסופה שלו ונסע לבסיס פורט הוד. ארבע שעות אחר כך פתח באש במרכז ההכנה של החיילים, הרג 13 ופצע 38 בני אדם, מקרה הירי הקטלני ביותר עד היום בתוך מתקן צבאי אמריקאי.
באותו לילה, בשעה אחת וחצי, צלצל הטלפון בביתו של מוחמד חסן בחלק הצפוני של רמאללה. אומרים שבן דוד שלך ירה בכמה אנשים בבסיס צבאי בטקסס", עדכן אותו אחד המכרים של המשפחה. מוחמד מיהר להדליק את הטלוויזיה על סי-אן-אן. "כשהדלקתי את הטלוויזיה דיווחו שנידאל נהרג", סיפר השבוע מוחמד בסלון ביתו.
"זה היה לפני שגילינו שהוא בבית חולים. ראיתי את התמונה ואת השם שלו, אבל לא באמת הפנמתי את העניין. זו הייתה הפתעה גדולה". חסן אכן נורה על ידי שוטרת, נפצע, נעצר ואושפז. מצבו יציב, אך הוא עדיין מונשם ומחוסר הכרה.
לחסן יש קרובי משפחה בגדה המערבית. משפחת חסן היגרה לארצות הברית לפני עשרות שנים. עוודאללה, סבו של נידאל, עזב את רמאללה וגידל שם את שבעת ילדיו - שישה בנים ובת אחת. אחד הבנים, אביו של מוחמד, חזר לרמאללה, אך כל היתר נותרו בארצות הברית. רוב בני המשפחה חיים בווירג'יניה או בוושינגטון. כל הבנים מתו, למעט הבת, סיקין חסן, דודתו של נידאל. היא סירבה להתראיין השבוע.
"לא מדובר במשפחה דתית, הם אנשים רגילים",
לדברי מוחמד, אביו של נידאל מת בשנת 1999, ושנה לאחר מכן מתה אמו. לאחר מות הוריו החל נידאל להתקרב לדת. הוא התחיל להתפלל ונהג ללכת למסגד. במקביל, כך מספר מוחמד, נחלש הקשר עם משפחת האב, ועיקר הקשר נוהל עם משפחת האם, שמתגוררת באל-בירה, סמוך לרמאללה.
גם רפיק חמאד, דודו של נידאל מצד אמו, שם לב להתקרבות לדת, שהחלה לאחר מות ההורים. חמאד ביקר בארצות הברית בתחילת 2008 ופגש את אחיינו, שהיה מוצב באותה העת בוושינגטון.
חמאד, בן 65, סוכן נדל"ן בגמלאות, מתעקש שהחזרה לדת לא השפיעה על זהותו הפוליטית של נידאל. לדבריו, נידאל לא עזב את ארצות הברית, למעט שני ביקורים ברמאללה. הביקור האחרון היה לפני כ-15 שנה.
"הוא לא ידע כלום על פוליטיקה", אומר חמאד, "הוא לא ידע מי הנשיא או המלך של אף מדינה ערבית. הוא אמריקאי. הוא אמר לי פעם, 'את ההזדמנויות שאני מקבל בארצות הברית, אני לא יכול לקבל בשום מקום בעולם, לכן אני מעריך את מה שהמדינה הזו עשתה בשבילי'".
לדברי חמאד , כל בני המשפחה נמצאים במצב של הכחשה. "אנחנו לא מאמינים שהוא מסוגל לעשות משהו כזה. הייתי המום, כי זה לא אופייני לו".
"אם קבוצות מוסלמיות יכולות לשכנע מוסלמים שהם נלחמים למען אלוהים נגד העוולות של אויבי האיסלאם, אזי המוסלמים עשוים להפוך ליריב חזק, כלומר פיגועי התאבדות וכו'" (מתוך המצגת)
"במהלך הלימודים הוא החליט לשנות את ההתמחות שלו לפסיכיאטריה, לאחר שהתעלף למראה דם במהלך לידה שבה נכח". חסן הוכשר כפסיכיאטר וקצין בריאות נפש, והוצב בבסיס רפואה בוושינגטון - שם שירת שש שנים, עד שהועבר לפורט הוד.
כקב"ן טיפל חסן בעשרות חיילים ששבו מהמזרח התיכון כשהם סובלים מתסמונת פוסט-טראומטית. הסיפורים שלהם אכלו אותו מבפנים. "לא היינו צריכים לפתוח במלחמה מלכתחילה", אמר לא פעם לחבריו.
הכעס שלו נבנה עם הזמן. הוא הרגיש תקוע בצבא. חבריו ובני משפחתו מספרים שהצבא לא רצה לשחרר אותו. לדברי מוחמד, עשרה ימים לפני תקרית הירי שכר נידאל עורך דין כדי שיסייע לו להשתחרר. "הוא רצה להחזיר להם את כל הכסף של לימודי הרפואה שהצבא מימן", אומר מוחמד, "עורך הדין התחיל לטפל בזה, אבל הצבא דחה את הבקשה. אמרו שהוא צריך לצאת לאפגניסטן".
חסן התנגד למדיניות האמריקאית בעיראק ובאפגניסטן, ואמר לחבריו שהמלחמה נגד הטרור היא מלחמה נגד מוסלמים. בבחירה בין דת למדינה, אמר להם, אני בוחר בדת.
האימאם של המסגד, אנואר אל-עוואקלי, נודע בתור "היועץ הרוחני" של כמה ממחבלי 11 בספטמבר. בשנה האחרונה הוא התכתב עם חסן. "נידאל חסן עשה את המעשה הנכון, הוא גיבור", כתב השבוע בבלוג שלו.
חסן היה מוסלמי אדוק, וביקר באופן קבוע במרכז הקהילה המוסלמית בסילבר ספרינג, מרילנד. היו לו מעט מאוד חברים, אבל "כשזה הגיע לחיים האיסלאמיים, הוא היה דמות לחיקוי", מספר אחד המתפללים במסגד של חסן.
"הוא היה מגיע לתפילות הבוקר, גם כשהן התקיימו בשעה ארבע או חמש. תמיד מגיע ראשון. אני לא מבין מה נכנס לו לראש", הוסיף אימאם הקהילה, פייזול חאן. "לא היה שום דבר קיצוני בשאלות שלו. הוא מעולם לא הראה כל תסכול או יצר נקמני".
"האיסלאם מקדם מאבק למען הקמת מדינת הלכה איסלאמית, אפילו מאבק מזוין. חיילים מוסלמים לא צריכים לשרת במקום שבו הם עלולים לפגוע או להרוג מוסלמים חפים מפשע" (מתוך המצגת)
אז מה דחף פסיכיאטר, קצין בדרגת רב סרן, לבצע טבח כזה? בני משפחתו משוכנעים שאין כאן מניע אידיאולוגי. "אני לא חושב שזה היה עניין דתי", אומר בן הדוד, מוחמד.
גם מוחמד וגם חמאד מעלים טיעון נוסף, אולי בניסיון לגלגל את האחריות אל הצבא האמריקאי. לדברי מוחמד, קרובי המשפחה בארצות הברית סיפרו לו שנידאל היה קורבן להצקות גזעניות מצד חיילים אחרים.
"הם היו מציקים לו על זה שהוא מוסלמי, שהוא מתפלל", אומר מוחמד. "פעם אחת חיילים נתנו לו חיתול ואמרו לו לחבוש אותו סביב הראש", טוען חמאד. "בפעם אחרת הם ציירו גמל על פיסת נייר, כתבו 'הנה ההסעה שלך' והשאירו את הנייר על המכונית שלו".
עם זאת, חמאד טוען שהוא קיבל את הרושם שנידאל מתמודד עם התופעות הללו בצורה טובה. "הוא אמר לי 'הם בורים. אני יותר אמריקאי מהם. עזרתי למדינה יותר מהם. לא אכפת לי מה הם אומרים'. הוא ריחם עליהם. לא הייתה בו טינה, רק סימפתיה", אומר הדוד.
מן העבר השני, מתעקש הדוד שאופי העבודה והאינטנסיביות שלה השפיעו מאוד על נידאל. "הוא הושפע מאוד ממטופלים שסבלו מנכויות פיזיות או טראומות שנגרמו במהלך המלחמה", מספר חמאד, "לא היה לו זמן לנשום. היה לו יותר מדי לחץ, יותר מדי מטופלים, לא מספיק אנשי צוות. הוא היה אומר 'אני לא יודע איך לטפל בהם או מה לומר להם' כי לא היה לו מספיק זמן. הם המשיכו להגיע בזה אחר זה".
"אולי הכל הצטבר - ההטרדות, יותר מדי פציינטים, עומס העבודה, הטרגדיות של הפציינטים", אומר הדוד רפיק חמאד, "מה שלא יהיה, הוא בוודאי היה תחת לחץ עצום. סמוך לביתו של מוחמד עומד מבנה נוסף, שבו מתגורר אנאס, אחיו של נידאל. לפני שלוש שנים הוא עזב את ארצות הברית וחזר להתגורר ברמאללה.
הוא התחתן עם בחורה מאחד הכפרים, ולפני שלושה חודשים נולדה לו בת. אנאס, שלמד משפטים בארצות הברית, עבד בירושלים ועסק בעיקר בעבודות תרגום לאנגלית. האח הצעיר, איאד, עדיין מתגורר בארצות הברית. שני האחים, אנאס ואיאד, ירדו למחתרת מאז הירי.
"על משרד ההגנה האמריקאי לאפשר לחיילים מוסלמים להשתחרר מטעמי מצפון" (מתוך המצגת) חסן, פסיכיאטר צבאי, עבר לבית הדירות קסה דל נורטה, בסוף חודש יולי, כשהועבר מהמרכז הרפואי הצבאי וולטר ריד לפורט הוד. במהלך ארבעת החודשים שבהם התגורר בדירה מספר 9, התחבר חסן למספר אנשים מועט. רוב הדיירים האחרים אפילו לא ידעו את שמו, והתייחסו אליו כאל "מספר 9".
הם אמרו שלפעמים הוא היה יוצא מדירתו בחמש או שש בבוקר, לבוש מדים. חסן בדרך כלל לא חזר הביתה לפני שש או שבע בערב, לפעמים היה לבוש בגדים מוסלמיים מסורתיים ובידו קוראן. שכניו נוהגים לשבת מסביב לשולחן הפיקניק בחצר ולשתות בירה.
הדיירים בקסה דל נורטה הם לרוב זמניים, וקשה להתרגל למקום. האותיות על השלט בכניסה מודבקות בנייר דבק, וכמעט נופלות. המרזבים האפורים חלודים. כרזה דהויה מקבלת את פני הבאים: "ברוכים הבאים גיבורי פורט הוד - אנחנו גאים בכם". מעבר לכביש יש בית דירות נוסף, "הבריגדיר", שצבע השמנת של הלבנים שלו מוכתם על ידי כתובות גרפיטי. חסן חתם על חוזה לחצי שנה, 325 דולר לחודש.
באמצע אוגוסט, שבועות ספורים אחרי שעבר לקיילין, הייתה לחסן היתקלות עם חייל שגר בדירה מספר 12. לילה אחד, אחרי ששתה, ג'ון ואן דה ווקר שרט במפתח את צד מכוניתו של חסן והשחית מדבקה שעליה הכתובת "אללה הוא אהבה", כך לפי דיירים בבית, ג'ון ואליס תומפסון. ואן דה ווקר חזר לאחרונה משירות בעיראק והיה נסער לגלות ששכנו הוא מוסלמי.
ביום שלישי הלך חסן לברך את השכנה פטריסיה וילה, שעברה לדירה מספר 8 כמה שבועות קודם לכן. הוא נתן לה קוראן בתרגום לספרדית. כשוילה אמרה לו שהיא קוראת אנגלית, הוא חזר ביום למחרת עם עותק באנגלית. חסן ראה שלוילה ולבעלה יש מעט מאוד ריהוט. הסלון כמעט ריק, למעט צלב זהב ליד הדלת. היא אומרת שחסן אמר לה שנשלח לאיזור מלחמה וישהה שם חצי שנה. הוא הביא לוילה את המיקרוגל שלו, ארבעה כיסאות, שלושה מדפי עץ, מזרן מתנפח, קצת בגדים ואת המגהץ שאיתו היה מגהץ את מדיו.
"אפילו המשפחה שלך לא תיתן לך את כל זה בחינם", וילה אמרה. ביום חמישי בבוקר ביקש חסן מוילה לנקות את ביתו ולהחזיר אחר כך את המפתח למשרד המנהל. הוא שילם לה 60 דולר ואמר שישאיר את המפתח מתחת לשטיחון הכניסה שלה. כשוילה חזרה הביתה אחר הצהריים, דירת שכנה שרצה חוקרי משטרה. המפתח לא היה שם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם