רועה משייח' אברק: אני גיליתי את המערות
שבוע אחרי הפרסום במעריב על טענות משפחת מרון בדבר הקרדיט על גילוי מערות בית שערים מגיע ספרו של אפרים אל-יש, שטורף את הקלפים
- בניו של נחום מרון נגד אלכסנדר זייד והעז
גם הוא, מסתבר, קרוב משפחה של אל-יש, וללא תיאום מוקדם עם הגברת בכר החליט לתקן את ההיסטוריה. "את הספר כבר קראת?", הוא שאל.
לישאור התכוון לספר "מסיפוריו של רועה צאן" שכתב אל-יש, ויצא לאור בשנת 1977 בהוצאת עם עובד. לכו לעמוד 103 ותמצאו את הפואנטה.
אפרים מספר שם על פגישה עם שני תיירים מאמריקה שהגיעו לבית שערים, והתעניינו הכיצד הופיעה התגלית הארכיאולוגית ככה פתאום. "רוצה את לדעת? אספר לך", פתח אל-יש את הסיפור.
היה זה חורף מרובה גשם. קשה היה להוציא את העזים למרעה היומי. באחת ההפוגות מיהר אפרים לשדות יחד עם עדרו, וכשחזר רצו כל הגדיים לאמם לקבל את מנת החלב, רק אחד נשאר ללא כתובת. אפרים יצא לחפש את העז האובדת, ומצא אותה שקועה באדמה. היה זה בור שקירותיו חצובים, פתח של מערה.
לא היה אפשר לראות דבר בגלל החשיכה, לכן, כשחזר מהמרעה הלך לספר על כך לזייד, השומר המיתולוגי. "למחרת סקר זייד את המערה לאור הנר, ובראותו דברים מוזרים הבין שזו תגלית", נכתב בספרו של אל-יש. "מיד כתב על כך לבן-צבי. באו בן-צבי ופרופ' מזר ובילו שם לילה שלם. הם התרשמו שנגלה דבר נדיר ביותר בארכיאולוגיה. 'עכשיו',
את הספר נתנה לי בת שבע לוינסון בת ה-82, בתו של אל-יש, שמתגוררת במושב נטעים. "כל הזמן אני מספרת את הגרסה של אבי", היא מדגישה. "נתתי את הספר למדריכי טיולים, צילמתי ושלחתי לרשות הטבע והגנים. אני נלחמת על זה כמו דון קישוט - אבל לזייד היו יחסי ציבור. הוא לקח את המידע והעביר לירושלים. היו לו קשרים, ואבא שלי היה רועה צאן, איש פשוט".
מרון , המחזיק בגרסה הראשונה, אמר השבוע בתגובה: "לא שמעתי על אל-יש. אני יודע שהחוקרים הבריטים ידעו על המערות עוד במאה ה-19, אבל הן היו נטושות וסגורות עד שגיליתי. ואחריי גם החלו לחפור".
אל-יש הגיע לגבעות שייח' אברק בשנת 1925, עם קבוצת הרועים הראשונה שהתיישבה במקום. כמה אנשים עם נשים וילדים ועדרי צאן. הערבים הטרידו, הרעב הציק. לא היה כסף, מאחר שהשלטונות סירבו לתת הקצבות, כי זה לא היה יישוב רשמי. זייד עוד לא התיישב שם. על פי ספרו של אל-יש, הוא הביא את השומר לשייח' אברק, עוד קרדיט ששכחו לתת.
מעטים קראו את ספרו של אפרים הרועה, שאותו מימן מכספו. כשסיים לכתוב נסע לבית משפחת זייד, ונתן את הספר לציפורה, אלמנתו של זייד.
"הם לא הגיבו בכלל, אבל קשה לי להאמין שלא קראו את זה", אומרת בת שבע. אחת הבודדות שהקשיבה בעיון לדברי בתו של אל-יש הייתה שפרה לשם, שבחמש השנים האחרונות מנהלת את הארכיון ההיסטורי של קריית טבעון.
לשם קיימה לפני שנתיים ערב מרתק עם הכותרת "אהבות, רועים ושומרים בשייח' אברק". היא זימנה את צאצאי הדמויות המיתולוגיות ליטול חלק באירוע. בת שבע נתנה לה באותו ערב את ספרו של אביה וגילתה שרצתה לעלות על הבמה ולספר שגם למשפחת אל-יש מגיעה תודה.
לפני שבועיים, בטקס חנוכת המערות, כשכולם התפזרו, תפסה לשם את טלי זייד, נכדתו של אלכסנדר, ואמרה לה שמוטב שתדע שיש עוד גרסה. "נתתי לה חיזוק שלאבא שלה הייתה זכות ראשונים מסוג אחר, והיא הבינה", מספרת לשם. "אני אולי הראשונה שאמרתי לה את זה".
אלא שגם אחרי הגרסה החדשה, טלי זייד מתעקשת. "מי שדאג לחפירות היה סבי", היא אומרת. "הייתה לו התפיסה וההבנה שצריכה לבוא משלחת ולחפור. היו לו גם קשרים, כי הוא היה חבר של בן-צבי. אני לא יודעת מי ראה ראשון את המערה. אני יודעת מה כתב פרופ' מזר - שחייבים לזייד הרבה על העובדה שבזכותו חופרים. יכול להיות שנחום מרון גילה. יכול להיות שאל-יש שהיה שם קודם סיפר, אני לא פוסלת. מה שכן, פרופ' מזר חפר בגלל שסבי לחץ".
"הגרסה מופיעה בספר שנקרא 'בית שערים א'', שכתב פרופ' מזר", מסביר צוק. "מדובר בארכיאולוג שכותב דוח חפירה, ואני צריך להיות נאמן למידע שבידי".
צוק הוסיף: "הוא כתב: 'במרץ 1936 סיפר מר אלכסנדר זייד ז"ל למר בן-צבי על התגלות פרצה בכותלה של אחת המערות, ודרכה אפשר לזחול מתחת לאדמה לקברים מקושטים, ושם מצויות גם כתובות. על סמך הידיעה הזו, החלטנו מר יצחק בן-צבי ואני לבקר במקום'".
ההתעסקות החוזרת בגילוי המערה החזירה את שפרה לשם לניירת הישנה בארכיון, כדי למצוא רמזים חדשים על מה שהתרחש בגבעות שייח אברק. הנבירה גם הזרימה אדרנלין מחודש אצל חובב ההיסטוריה וידידה הטוב, חיים פילון, אף הוא תושב טבעון.
כבר כשנחום מרון התעורר וסיפר את גרסתו, היה זה פילון שהתעמת עם המשפחה וניהל איתה קרב פנים מול פנים. הוא ממשיך לתת קרדיט לקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל שגילתה את המקום עוד באמצע המאה ה-19, והשאר , מבחינתו, התעסקות בטפל.
פילון התקשר למרון אישית, וגם לבנו עמרי. "כל מה שאני יכול זה רק לתבוע את עלבונם של החוקרים הבריטים ", מדגיש החובב. "זה פרק מעניין שלא כדאי להתעלם ממנו ואחרים לא יכולים לדעת, כי הם לא קוראים ספרי ארכיאולוגיה. פרופ' מזר ידע היטב, וגם בספרו הראשון הוא הביא את השרטוטים של הבריטים. הקרן הבריטית עשתה בעשר שנים מה שכל הארכיאולוגים בעולם לא עשו במאתיים שנה. בלי ג'יפים, ג'י-פי-אס וצילומי אוויר".
לפילון יש ספרייה גדולה במיוחד, ואין שאלה שאין לו עליה תשובה. כשקרא על גרסתו של נחום, מיהר להתקשר בכעס לשפרה, שסיפרה לו שנחום הוא לא היחידי שטוען לגילוי.
עכשיו ישנו אל-יש, שטוען לבלעדיות. ביום שלישי השבוע נפגש פילון עם שפרה בארכיון, והם דלו משם מכתב ישן שזייד שלח ב-1930 לאטינגר, מהאוניברסיטה העברית בירושלים.
במכתב תיאור מפורט של מה שנמצא בבית שערים. מבחינת פילון, המסמך מחסל את גרסת מרון על מציאת המערות, שש שנים מאוחר יותר. "אגדות", הוא קורא לה. אלא שגם צוק, הארכיאולוג של רשות הטבע והגנים, הלך השבוע לכתובים. השווה את הספר של הבריטים לכתבי מזר ועבר על שרטוטי המערות שמופיעים בהם.
"אני מחזיק בידי את תוכנית מערת 'אל ג'יהנם' שנעשתה מן הסתם במאה ה-19, ואני מסתכל על התוכנית של אותה מערה שעשה מזר. הן לא זהות לחלוטין, אבל דומות. במערה של מזר, בצד השמאלי, יש דבר שנקרא: 'פרצה למערכת א''. זו הפרצה החשובה שדרכה זייד נכנס ומצא את המערה. יכול להיות שעשר שנים קודם אל-יש נכנס, אבל לא ראו חשיבות לעניין".
הבעיה בספרו של אל-יש היא שאין בו תאריכים. ידוע שהוא היה בשייח' אברק רק תקופה קצרה, ועזב ב-1927, גם בגלל המצב הקשה וגם מפני שרב עם חברו הטוב פליישר, ששחט את הכבשה המנהיגה ללא
שפרה מצאה בספר פגם עובדתי. הרי המערות נחפרו באמצע שנות השלושים, ובספר כתוב שאל-יש הסביר לתיירים על התגלית, בעוד ידוע שעזב את המקום כעשר שנים לפני כן.
בת שבע לוינסון מודה שאכן יש בעיה עם הזמנים. אפרים אל-יש, הרועה, עבר למרכז, התיישב במושב נטעים שמדרום לראשון לציון, וחי שם עד יום מותו.
ספק אם הגרסאות החדשות של מרון ואל-יש ישנו את הסיפור על זייד, שהוא כמו ג'ון ויין מקומי. "אנחנו מספרים את סיפור זייד כפי שהוא מסופר על ידי משפחתו", אומרת רויטל וייס, מנהלת הגן הלאומי בבית שערים. "זה מה שאנחנו מכירים, ולא שמעתי עד היום את סיפורם של נחום מרון או של אל-יש. זה כמו שיש אגדות על רבי יהודה הנשיא. עניין שולי".
וייס מספרת שמה שמטריד אותה עכשיו זה המערות הסגורות באתר, אלו שהתגלו, אבל עדיין לא נפתחו בגלל בעיות תקציב. ענקיות, מרשימות, ואפילו מכילות קברים נדירים של יהודים מתימן, שרצו להיות טמונים ליד קברו של יהודה הנשיא. היא יודעת שיבוא יום וגם הן יעמדו לרשות הקהל הרחב, השאלה מי יתייצב במשרדה ויבקש קרדיט.
בשבוע הבא, "זייד והעז", פרק שלישי ואחרון
נא להמתין לטעינת התגובות
