בניו של נחום מרון נגד אלכסנדר זייד והעז
בניו של נחום מרון לא מבינים איך אלכסנדר זייד הצליח שוב לגנוב ממנו את הקרדיט על גילוי מערות בבית שערים, ונחושים לספר את סיפורו
גם את המשפחה המידע הזה לא הפיל מהכיסא. היה זה משפט קצר, בפסקה השנייה, שהרעיש את עולמם. "מדובר בשתי מערכות נוספות של מערות קבורה, חצובות בסלע, אשר מצטרפות למערות המוכרות מאז 1936 - אז התגלו על ידי אלכסנדר זייד, שנתקל בהן כשהלך בעקבות עז תועה מהעדר שלו". איזו עז? עמרי מכיר כבר שנים את הגרסה שזייד חטף את הקרדיט מאביו נחום, שהיה ממייסדי קיבוץ אלונים הסמוך.
אפילו באותו בוקר הדהים אותו אפי, הבן של פנינה זוננברג, שסיפר כי ישב לפני כמה שבועות עם אמו הקשישה, פתח טייפ והקליט את סיר פורה. פנינה דיווחה על שלוש בנות שירדו עם מדריך למערה כדי להתאמן בירי באקדח פרבלום. נחום, אביו של עמרי, עמד אז בצד משועמם ובעט במקרה בסלע. קול חלול נשמע. פתח התגלה. אלה היו המערות.
לאחר פרסום הידיעה ומששמע את הגרסה המפתיעה של פנינה, מיהר עמרי להתקשר לאביו כדי לעדכן אותו בהתפתחויות החדשות. נחום יחגוג בשבוע הבא את יום הולדתו ה-93. כבר לא ילד. הוא ואשתו חווה גרים בדיור מוגן בירושלים. עמרי מספר על יקים שממעטים לדבר או להתלונן. אפילו כסף מביטוח לאומי הם סירבו לקחת בזמנו, כי אולי יחסר בעתיד למדינה.
"אלמלא הזכירו עכשיו את זייד, לא היינו אומרים מילה", הבן מודה, "אבל שוב הסיפור של העז התועה? אמרתי לאבא, עוד פעם זה חוזר ועכשיו יש גרסה חדשה של פנינה. אבא ענה'זה בלוף וזה בלוף, אבל עזוב, הכל בסדר'. מה בסדר? אולי נשים סוף למעשייה כל עוד אתה חי".
נחום מרון נולד בברלין ועלה ארצה ב-1934. הוא הגיע לעין חרוד ועם כמה חברים נענה לקריאתו של אלכסנדר זייד. הם הקימו את "קבוצת הרועים", שמטרתה, בין היתר, הייתה
אלה היו ימים לא קלים. סללו כבישים, עבדו במחצבה, הזיעו בייעור ליד יקנעם. כשהחל המרד הערבי הגדול באפריל 1936 וחיילים הותקפו, פועלים נורו ושטחים חקר לאיים נשרפו, החליטה הקבוצה לא להשאיר את משפחת זייד בודדה על הגבעה. נחום וחבריו הקימו מאהל מסביב למתחם, שלושה באוהל, עיניהם על השטח החשוף.
אלכסנדר האגדי פינה להם צריף ישן שישמש אותם כחדר אוכל. נחום זוכר עד היום את העכברושים הגדולים שהסתובבו בין הרגליים, בזמן הארוחה. "זייד לא היה דברן", מרון נזכר. "טיפוס קשוח, סימן ההיכר שלו. בדיוק כמו השומרים שקראת עליהם בספרים. ג'דה, תמיד על סוס, ידע מצוין להשתמש ברובה. לפעמים היינו מתארחים אצלו בבית, בכל זאת זה היה עדיף על האוהל, והיינו ממש לא רחוקים בגיל מהילדים שלו".
זייד היה פרש בודד. הם היו עסוקים בענייניהם, הוא בשלו. אלא שאצלו לא היו פשרות. "יום אחד הוא הרג את הכלב שלי", מרון מספר. "בא והניח את הגווייה ליד האוהל. שאלתי אותו 'למה?' הוא ענה 'הכלב שלך אכל את התרנגולות שלי'. מה יכולתי להגיד לו?".
סיפורו מתחיל בפורים, שנת 1936. לא היה הרבה מה לעשות במאהל, אז הוא ועוד שלושה חברים ירדו למערה הגדולה ששימשה את הבר דואים כמגורים לעדרי הצאן. בעוד הם בודקים את האזור, הוא החל לזרוק אבנים אל תוך החשכה. פתאום שמע שהאבן פוגעת במשהו חלול. הדליקו אש קטנה וראו פתח של מערה ולידה חרוט ציור של מנורה.
"הייתה התרגשות", נחום מספר. "זיהינו את הסמלים, הבנו שזה מקום לא מוכר. דבר ראשון עלינו חזרה וישר הלכנו לספר לזייד, כי הוא היה המבוגר האחראי, בעל הבית". זייד הלך לראות את המקום בעצמו, התרשם ומיהר לספר על התגלית ליצחק בן צבי, ששימש אז כנשיא הוועד הלאומי. ציפורה, אשתו של אלכסנדר, הייתה חברתה הטובה של רחל, אשתו של בן צבי.
מדינה קטנה. בן צבי העביר את הטיפול לגיסו, פרופ' בנימין מזר, מומחה לארכיאולוגיה מקראית. כאן כנראה נמצאים שורשי הסרת הקרדיט. "אני כמעט בטוח שהפרופסור המציא את הסיפור של זייד כדי שתהיה לו משענת", מרון אומר. "זייד היה אז כתובת מוכרת בארץ, ומי אני? איזה קיבוצניק אלמוני".
הנה ד"ר צביקה צוק, הארכיאולוג של רשות הטבע הגנים, במאמרו על בית שערים. "בשנת 1936 כעשר שנים לאחר שעבר לגור במקום, גילה אלכסנדר זייד, שומר אדר מות הקק"ל, בדרך מקרה, פתח קטן במדרון הגבעה. הוא זחל דרכו אל מתחת לפני הקרקע וגילה קברים מעוטרים שעליהם כתובות יווניות. בעקבות הגילוי החלו ארבע שנים של חפירות ארכיאולוגיות במקום בניהולו של פרופ' בנימין מזר".
מרון , לדבריו, אף פעם לא היה מריר כשהוציאו אותו מהתמונה. להפך, הוא אפילו השתתף בחפירות, התיידד עם פרופ' מזר שיותר מאוחר עזר לו להתקבל ללימודים בבצלאל, וכאדריכל פנים גם שיתף עמו פעולה בכמה פרויקטים. "המערות לא עניינו אותי", הוא מנסה לשכנע.
בניגוד לאב הצנוע, את המשפחה הקרדיט הזה דווקא מעסיק מאוד. לפני חודשיים הכינו סרט על נחום ואשתו חווה. ביקשו מכל ילד ונכד לספר משהו. עומר, הנכדה בת ה?12, בתו של יאיר, אמרה שמציק לה שלא מקשרים את סבא עם התגלית המרעישה.
אחרי הפרסום בעיתון יצר עמרי קשר עם מערכת "הארץ" ולמחרת כבר הופיעה גרסתם. אלא שבעידן האינטרנט המהיר צריך להתמודד עם טוקבקים המעלים סימני שאלה נוספים. בני המשפחה ניהלו בשבוע שעבר קרב פנים אל פנים עם המשמיצים שאמרו: מה פתאום נזכרו עכשיו? והאם חיכו שכל המעורבים לא יהיו בין החיים? אבל היו גם מגיבים שנתנו תפנית נוספת לסיפור המערה.
חיים פילון, כך הזדהה הטוקבקיסט, כתב שאת הקברים מצאו אנשי הקרן הבריטית לחקירת הארץ. אחד התומכים בגרסה זו אפילו מסר אותה לנחום בשיחת טלפון. אכן הייתה קרן כזו. היא הוקמה ב-1865 במטרה לחדש ספרי מסעות ולחקור שוב את ארץ הקודש.
המלכה ויקטוריה נתנה את חסותה ומדי שנה סיירה כאן משלחת חוקרים מהממלכה. לבית שערים הגיע ב-1876 קלוד קונרד, שיותר מאוחר נפצע על ידי תושבי צפת. הוא ראה את המערות, אבל התרשל בעבודתו. עובדה שאף אחד לא ייחס להן חשיבות, עד שבא נחום, או זייד בגרסה הרשמית. זייד כבר לא כאן כדי לאמת את דבריו של מרון.
הוא לא זוכר היכן היה באותו היום, מי מצא את הגופה ואם נפל עליהם פחד בעקבות המקרה. בני משפחתו מספרים שכזה הוא. לא מנדב פרטים מיותרים. רק לאחרונה, כשנעשה סרט על חייהם, ישבו בני הזוג שמונה שעות מול המצלמה ודיברו. עמרי מספר שידע שלאביו היה אח בשם מנפרד, שנפטר בשנות השלושים. הייתה זו אמו שגילתה לו במקרה שהאח, שהיה עיתונאי וגרפיקאי בגרמניה, התאבד בתל אביב בגלל אהבה נכזבת.
האב לא הסכים לספר דבר גם אחרי הגילוי, אך עמרי חיפש בעצמו. הוא הגיע לבית הקברות ברחוב טרומפלדור בתל אביב, אבל לא מצא את הקבר. לבסוף, כשביצע בירור נוסף, שלחו אותו לשורה הראשונה, לקברים שעל מצבתם צוינה המילה העצובה "גלמוד". רק לפני שנים ספורות, בעת שעמרי טס לגרמניה לרגל עסקיו, הראה לו אביו גלויה שהביא ממוזיאון הצבא בברלין.
כרזת מחאה של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית מלפני הבחירות ב-1932. ציור של שלד, בשחור-לבן, שמזהיר מפני עליית הנאצים. על החתום היה מנפרד. עמרי הגיע עד לארכיון המפלגה בבון והביא לאביו עותק מהפוסטר המקורי.
לאט לאט נחשפו עוד פרטים מעברו של נחום. הוא היה קצין הנדסה בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. התמחה בפירוק שדות מוקשים וצורף לארמייה השמינית תחת פיקודו של מונטגומרי. הם חיכו בטוברוק, שבלוב, לשועל המדבר הגרמני, גנרל פילדמרשל, ארווין רומל. "סופחתי לצבא האמריקאי", נחום משחזר.
"אבל את הכסף הייתי מקבל מהבריטים וכדי להתנייד בין היחידות קניתי אופנוע מחייל צ'כי שבדיוק עזב. יום אחד, כשנסעתי לבריטים, עליתי על מוקש. לקחו אותי לבנגאזי, משם הטיסו אותו לבית חולים בקהיר. שכבתי שם שלושה חודשים וכך הכרתי את אשתי, שהייתה אז אחות".
במלחמת השחרור היה מפקד פלוגה וסחב במשך שנים פציעה מכדור ביד. עשר שנים אחרי כן היה למעצב פנים נחשב. "הקליינטים אהבו אותו אהבת נפש", נזכר עמרי. "הוא תכנן את הבית של לוי אשכול. היה מסיע בפיאט 600 הקטנה את מרים, אשתו של ראש הממשלה, ואני ישבתי מאחור בדרך לבחירת וילונות בתל אביב".
בניגוד לאביו, עמרי מדבר בחופשיות. זוכר הכל, לפרטים. הוא היה מפיק סרטים, והיום מתמקד בעסקים. אמו מספרת שהם אינם מספיקים לעקוב אחריו וגם עכשיו הפרסום הוא המלחמה שלו יותר מאשר בחירה שלהם. עמרי אכן לא נותן לדברים לשקוע.
"אבא הוא איש צנוע, שקט, והנה הסיפור של זייד עולה כשכולם יודעים למי מגיע הקרדיט, חוץ מזייד השומר, שהחליט שהקרדיט שלו. אבי הוא מהאנשים שהולכים ונעלמים. החברים האידיאליסטים מהגרעין. בכל ראש שנה ופסח הוא נהג להתקשר אליהם ולאחל להם 'חג שמח'. השנה הוא התקשר אליי ואמר 'אין לי למי לצלצל'".
נא להמתין לטעינת התגובות
