דואט של פלדה ואדמה
לא לחינם המוטו של הקדיש הוא "מעפר באת ולעפר תשוב". הבית של ננה שואב השראה מהתנ"ך בדרכו למימוש
חצר כמעט מרובעת, בשטח של כדונם, אי-שם בין הים לי-ם מחד, ובין גדרה לחדרה מאידך. לאורך החזית נמתח כביש המוביל מלב המושב אל השדות. בשלושת הצדדים האחרים: שכנים. השכן משמאל מתעסק עם הפיזיקה של האלקטרוניקה (וההיפך). השכן מימין מספר שהוא מייצר חלקים למפעלי התפלת מים, שבזה
שאלה מכרעת בנוגע לבית של ננה היתה: ממה הוא יהיה עשוי, ועל מה הוא יעמוד. המשתנה הקבוע בכל התשובות היה: כמה שפחות בטון. כיוון שהאדמה באזור הבית של ננה היא חרסית שמנה, כלומר מתנפחת מאד בחורף, עמדו בפנינו שתי אופציות ביסוס כלליות. אפשרות אחת, כלונסאות בטון המגיעות בערך עד לב כדור הארץ, שמעליהן שכבת בטון עבה, ומכל זה צומחים עמודים של בטון מזויין, המחוברים ביניהם בקורות כנ"ל.
הטכניקה הזאת מבוססת, רעיונית, על הפוסט-טראומה של השואה ולאו דווקא על צרכים הנדסיים אמיתיים והגיוניים, ולכן מהנדס הבית התבקש למצוא פתרון קצת יותר אלגנטי וקליל, הראוי לשם בית מגורים ולא מקלט אטומי. וזה אכן נמצא בדמות הוצאת שכבת קרקע בעובי של כ-80 ס"מ, החלפתה בשכבות שונות של כורכר ופסולת מחצבה, שמעליהן שכבת בטון בעובי 20 ס"מ (שעליה מונח הריצוף). אל הפלטה הזאת מחברים שלד פלדה; לבית יהיה גג קל, וקירותיו מבלוקים אדמה.
הבחירה בקירות של בלוק אדמה אינה מובנת מאליה, בוודאי לא בישראל של תחילת המאה ה-21. הבלוקים הנפוצים בישראל הם בלוקים של בטון לסוגיהם, מהם בלוקים רגילים או בלוקים בעלי ערכים תרמיים ו/או אקוסטיים גבוהים במיוחד כמו איטונג, פומיס או טרמולייט. כל הבלוקים האלה עברו שריפה. חלקם, כמו פומיס, משחררים קרינה ברמה גבוהה כי הם מורכבים מאבן טוף צעירה יחסית (הקרינה עומדת בתקן, נכון.
מצד שני, גם חומר הבידוד הרווח פוליאריטן מוקצף עומד בתקן, ואנחנו מדברים על חומר שמסרטן בשעת ההתזה, ומשחרר ציאניד כשהוא נשרף. ולכן השאלה החשובה היא לא "האם יש לו תקן?", אלא "מי ישב בוועדה שאישרה אותו?"). בכל מקרה, כל הבלוקים האלה עשירים מאד במלט, שתהליכי הייצור שלו מסרטנים אף הם, צורכים אנרגיה רבה בשריפתם, ובסופו של יום הופכים לפסולת בלתי מתכלה.
אפשר לבנות בתי אדמה בכל מיני שיטות. השיטה הבסיסית ביותר היא לחמר לבנים מבוץ וקש, לייבש אותן, ולבנות מהן בית. כך עושים את זה עד היום בהרי האטלס ובעוד כמה מקומות, גם בישראל, במרכז ובדרום וגם בצפון. אלא שלבנים כאלה לא אוהבות מים, ואז האדם מוצא את עצמו, עם בוא האביב, מטייח שוב את קירות הבית, שנמסו קצת בחורף. אז נכון שכל בית צריך תחזוקה שוטפת, אך יש קו מסויים, שמעבר לו אדם נהיה העבד של הבית (בין אם בתחזוקתו ובין אם במימונו), ומי רוצה להיות עבד? די לו לאדם שהוא עבד של העצמי שבדה לעצמו – אין לו צורך באדונים אחרים.
אם לחזור למוצקים, אזי אופציה אחרת היא בניית בית באמצעות קירות מאדמה דחוסה (Rammed Earth). שיטה זו נפוצה באוסטרליה למשל, ולא בכדי. בנייה מיטבית בשיטה זאת מורכבת משתי קירות, שכל אחד מהם בעובי של 30-40 ס"מ, וביניהם כלואה שכבת אוויר לבידוד. הקיר הפנימי משמש כמאסה תרמית מעולה. אלא שאז, עובי הקיר מגיע למטר פלוס, כלומר שטח הקירות של בית בשטח 200 מ"ר מגיע ל-60 מ"ר. כיוון שאצלנו קרקע שווה זהב, רק עשירים מופלגים יכולים להרשות לעצמם להקצות כ"כ הרבה קרקע לקירות; וכאשר הקיר הוא בעובי 30 ס"מ (בלבד) הוא יכול להיות קיר כובד, אך הוא לא מבודד בצורה מיטבית.
ועדיין, הבנייה הזאת אקולוגית, וביישום נכון יש בה פשטות, צניעות, וקסם רב.
האחים אלי (אדריכל) ודן (מהנדס) מויאל בונים בשנים האחרונות בית בשיטה זו בכפר שמריהו. את קירות הבית הם הקימו בשיטה המסורתית של יצירת תבנית, ודחיסת שכבות של אדמה ביניהן. לשיטה זו מספר מאפיינים מובהקים: בתוך הקיר אפשר לשקע שבלונות שונות עבור חלונות ודלתות; אפשר "לצייר" את שכבות האדמה לפי גוונים שונים; וכל הצנרת צריכה להיות משוקעת בתוך תבנית הקיר לפני הכנתו. כלומר, הקיר הוא מוצר סופי.
עם זאת, אחוז המלט בקירות האלה (20% מלט, לדברי אלי מויאל) זהה לזה שבבלוקים של בטון, כך שאי אפשר לקרוא לו "אקולוגי". ובנוסף, הוא לא זול – מויאל מתמחר את הבנייה הזאת שלו ב-2,500 שקל למ"ר קיר, כלומר בערך פי שש מבנייה רגילה, המתומחרת ב-400 שקל למ"ר קיר. אשר לתוצאה – שאפשר לראות בכפר שמריהו וגם באתר שלהם – מדובר באדריכלות מרהיבה, עם השפעות מרוקאיות חזקות.
המהנדס עמית בן שחר מחברת "בית אדמה" בנה מספר מבנים בישראל בשיטת האדמה הדחוסה, ביניהם את החאן המדברי המקסים והאלגנטי שתכנן אדריכל מחמוד זיאד, ואת התוספת לבית של עדי ויינון במושב עידן. עמית מוסיף כ-6% מלט לתערובת האדמה שלו, ואומר שהבנייה שלו יקרה בכ-15% מבנייה רגילה, שזה סביר בהחלט, לאור העובדה שהקירות הם בעבודת יד.
אחד הוריאנטים של קירות מאדמה הוא קירות מחבילות קש, המצופים בטיח אדמה. בקיבוץ לוטן נבנה לאחרונה מבנה ציבורי בשטח של כ-200 מ"ר משלד פלדה וקירות מבאלות של חציר המרוחות בטיח אדמה. המבנה לא תוכנן על ידי אדריכל, ולכן, אף שהיה מבנה בן קומה אחת ויועד לשמש כבית אמנויות, הוא התנאה בשלד שיכול להחזיק גורד שחקים. והדבר הזה עלה, כך נמסר למתעניינים, 1,200 דולר למ"ר (לא כולל חומרים לבנים). אולי סחבק שמרן, אבל אני סבור שכדי שבנייה אקולוגית תתפוס, היא צריכה להיות זמינה וזולה לכל דכפין (ובאיכות טובה יותר מהחומרים הממוצעים במשק), וגם לא הגיוני להשקיע סכומים כאלה בקירות, שהטרמיט המצוי אוכל לארוחת בוקר. וזה הפרדוקס, שהאקולוגיסטיקנים עוד לא עיכלו: זה בסדר לגור באיגלו, וויגוואם, בית חציר או בית בוץ בהרי האטלס, ובלבד שאתה מתחיל לבנות אותו בבוקר ומסיים בערב, ואם הוא נהרס בלילה אתה לא עושה מזה סיפור. אבל אם אדם משקיע בבית את חסכונות חייו, מן הראוי שהבית הזה ישמור עליו עד מותו (וגם אחר כך).
החיפוש אחר בלוק יציב מאדמה הוביל אותי לפני כשנה לכפר הסטודנטים באשלים, שבנתה חברת איילי הנגב. קירות הבתים בכפר זה נבנו מבלוקים של אדמה, לא הוסיפו מייצב ייחודי של חברת אניוויי סולושנס, חברה ישראלית הפעילה בעיקר בקנדה ובאפריקה. המייצב של החברה מכיל מעט מאד מלט (הוא מוגדר כחומר אקולוגי ירוק), אך די בו כדי להפוך את הבלוק לחזק מאד ועמיד למים, למרות שהוא לא שרוף. החברה – שמוצריה משמשים גם לסלילת דרכים וחניונים ללא צורך באספלט ובטון – פועלת היום להחדרת המוצר שלה לייצור המתועש של בלוקים בישראל, במחיר שיתחרה בזה של בלוקים אחרים. היום שזה יקרה יהיה יום חג אמיתי לשוחרי איכות הסביבה בישראל – ולמעשה, לכל מי שמצדד בבנייה חסכונית באנרגיה, לא מזהמת, בעלת ערכים מעולים בכל האמור לחוזק ובידוד טרמי ואקוסטי; זה אמור לקרות עוד כמה חודשים.
בלוק האדמה המדובר הוא לבנה יציבה מאד, בעלת עמידות גבוהה נגד מים. בפרמטרים כמו בידוד אקוסטי/תרמי, חוזק פיזיקלי ומאסה תרמית הוא לא נופל מבלוקים של בטון – הוא טוב מהם בהרבה. הוא לא משחרר קרינה כמו בלוקים המורכבים מחומרים וולקניים צעירים (פומיס, למשל). יש בו אחוז מזערי של מלט, ולא צריך לשרוף אותו בתנור: מערבבים את החומר, דוחסים אותו בתבנית, ואחרי כמה ימים הוא מוכן לבנייה. ובתור בונוס, הוא לא הקיר החלול של רוב הבנייה הקלה בארץ, ואפשר לתלות עליו דברים או לדפוק בו את הראש עד זוב במצבי יאוש (הקבלן ברח לחו"ל עם אשתך, והשאיר אותך עם חובות כבדים, בית חצי גמור וארבעה זאטוטים שמתגעגעים לאמא).
וכך, במקום להיות שלמת בטון ומלט – אידיאל שהכלח אבד עליו יחד עם הבולשביזם שהוריש אותו לציונות ז"ל – הבית של ננה מתוכנן להיות בית עם שלד פלדה וקירות מאדמה. וכאשר בעתיד הרחוק הוא ייהרס – ועוד לא קם הבית שלא ייהרס, כפי שלא נולד האדם שלא ימות – אפשר יהיה למחזר כמעט את כולו. את האדמה לאדמה, ואת הפלדה לקניון.
אודי תגרי הוא (מלא את החסר)
נא להמתין לטעינת התגובות
