להפליל צרכני הזנות, אבל מהסיבות הנכונות
בילי מוסקונה-לרמן צודקת: הלקוחות הם מוקד בעיית הזנות והסחר בנשים. אבל לא שיקול כלכלי צריך לעמוד מול עינינו, אלא המוסר האנושי
- בילי מוסקונה-לרמן: סחר בבני אדם? חפשו את הלקוח
בהכירי היטב את עמדותיה של מוסקונה-לרמן ומאבקה המתמשך למען זכויות נשים אני משער שהשימוש בנימוק הכלכלי נעשה בניסיון להציג היבט אחר, פחות מוכר, של הנושא. אבל נדמה שהוא גם מבטא ייאוש מסוים: אם אין אנו מצליחים לשכנע את המחוקק בצורך המוסרי-אנושי להפליל את הגברים המשתמשים בזונות, אז אולי שיקולים של הגדלת הכנסות המדינה יסייעו לקדם את היוזמה.
התחושה הזאת בהחלט מובנת לאור ההתנגדות הנמרצת שבה נתקלת יוזמת החקיקה, אך אסור לוותר על הרעיון המוסרי הצודק ועל הצורך האנושי הדוחק להכניס לספר החוקים את הסעיף הנוגע להפללת משתמשים בזנות.
הנזק הכלכלי שנגרם למדינה מתעשיית הזנות על גרורותיה והשלכותיה (סמים, הלבנת הון, קצבאות, שיקום וכו') הוא אכן גדול, אך הנימוק הכלכלי הזה תקף כמעט לכל סוגי הפשעים. הבעיה היא שהמתריסים כנגד החוק אינם מכירים כלל בזנות כסוג של פשע. "מה הבעיה", הם אומרים, "הרי יש כאן פעולה שמתבצעת בהסכמה מלאה בין שני אנשים בוגרים, ולא יתכן להאשים מי מהם בעבירה פלילית".
לכאורה, נדמה כאילו יש ממש בטענה זו, אך למרבה הצער והחלחלה זו אינה התמונה במלוא היקפה ועומקה. להלן האמת הכואבת.
ראשית, המחקרים העדכניים מצביעים על כך שהרוב המכריע של הנשים בזנות עוסקות בכך מתוך נסיבות חיים אומללות שכוללות עוני, מצוקה נפשית, ניצול, התעללות, הפקרה ותקיפות מיניות קודמות. הטענה בדבר "בחירה חופשית" של אותן נשים לעסוק בזנות
חלק ניכר מהעוסקות בזנות הן נערות קטינות שהחוק מנסה להגן עליהן מניצול מעין זה, וחלק אחר הן נשים שנסחרו ואולצו לעסוק בזנות בכפייה ובכוח - תופעה שמתנגדים לה גם מרבית אלה שאינם תומכים בחוק להפללת המשתמשים. האם אותו גבר שהולך לזונה יודע תמיד שהיא אינה קטינה או קורבן סחר?
יתרה מכך, הטענה בדבר "בחירה חופשית" מסיטה את הדיון מהסוגיה החשובה יותר, שהיא הנזק הנפשי והגופני הכבד מנשוא שנגרם לכל הנשים והנערות שנמצאות בזנות. המחקרים והעדויות הנמצאים ברשותנו כיום מתעדים את תהליך הדיסוציאציה שעוברות אותן נשים: ניתוק הגוף מהנפש כדי לשרוד את הזוועה של חדירת 10, 15 או 20 גברים זרים לגופן מדי יום.
כאשר אדם "בוחר", למשל, להתמכר לסמים או לנהוג ללא חגורת בטיחות מתערבת המדינה ומנסה לחלצו ממצבו הקשה או למנוע ממנו להגיע אליו בתוקף חוק, מתוך עמדה מוסרית הרואה במדינה אחראית על שלומם ובריאותם של אזרחיה. מדוע שאותו עיקרון לא יוחל גם על העיסוק בזנות?
ויש גם את האמת העצובה בצד השני: גברים שמשתמשים בזונות לא רואים בהן יצורי אנוש בעלי נשמה כי אם גוף עם חורים לסיפוק צרכיהם, ואף טיעון מתחסד לא יוכל לטשטש את הטשטוש המוסרי הזה.
אילו היו אותם גברים רואים בנשים אלו בני אדם שווי ערך אנושי היו מן הסתם עומדים בעצמם על העובדות שהובאו לעיל, ומבינים שהם שותפים לניצול מהסוג הגרוע ביותר. תהליכי ההבניה המגדרית של גברים בחברה שלנו מאפשרים את קיומה של תפיסה מעוותת זו, וכל עוד תינתן לה לגיטימציה חברתית, היא תמשיך לשגשג.
לבסוף, לא פחות חשובה היא העובדה שעצם קיומה של תופעת הזנות מטיל צל כבד על כל מערכות היחסים בין נשים לגברים בחברה. הזנות מקבעת את תפיסת הפיצול בין "המדונה לפרוצה" במחשבתם של גברים (וגם נשים) רבים, ומונעת מהם להכיל את מיניותה של האישה על כל רבדיה. כל עוד תתקיים בתוכנו הזנות תדע כל אישה כי היא למעשה "זונה בפוטנציה", ואין כל בעיה להעבירה ברגע אחד מצד "הטהורות" לצד "הפרוצות".
המוסר הכפול בו מתייחסת החברה לתופעה מתגלה בכיעורו כשהדבר נוגע לכל אחד מאיתנו באופן אישי: אנו מתייחסים לקיומה של הזנות במשיכת כתף של השלמה עם "צרכי הגברים", אך לעולם לא נרצה שאישה כלשהי ממשפחתנו או מסביבתנו הקרובה תעסוק ב'מקצוע' זה, ורבים מאיתנו יוקיעו כ"שרמוטה" כל אישה שרק תעז לבטא את אותו סוג של מיניות משוחררת שמותר – כידוע - רק לגברים.
כל הסיבות הללו, הן-הן הנימוק החשוב והעיקרי לפעולה הנחוצה למיגור תופעת הזנות, ואסור לנו להתעלם מהן או לנסות להפחית מחומרתן. כמה מדינות נאורות כבר "חצו את הרוביקון" הפסיכולוגי הזה והבינו שהדרך היעילה- והצודקת - להפחתת ההיצע, היא פעולה תקיפה לצמצום הביקוש, על ידי חקיקה המפלילה את המשתמשים בזנות.
ומילה לאחיי הגברים: המאבק למיגור הזנות איננו מאבק נשי, אלא מאבק אנושי. יש לנו הזדמנות היום לתקן עוולות של אלפי שנים שהיינו שותפים להן במודע או שלא במודע. אם אנו באמת מחשיבים עצמנו כאנשי מוסר חובה עלינו להצטרף למאבק הזה.
אביב יהלום הוא יו"ר משותף בתנועה לשוויון ולשלום בין המינים
נא להמתין לטעינת התגובות
