זוהי שירת הברבור של הדיקטטורה המשפטית
החברים מרחביה, האנשים שבעיניהם הבחירה שלנו היא המלצה בלבד, מגיעים לקרב האחרון. אח"כ אפילו מפלגת העבודה לא תציל אותם
יצחק זמיר ממונה על מתחם אקירוב. מישאל חשין על התקשורת. מאיר שמגר הוא זקן השבט. אלה החברים עם הקושאן. עם המפתחות. עם הכוח. מדובר, בסך הכל, בבירוקרטיה משפטית שלא נבחרה לשום דבר, אנשיה ממנים את עצמם, לא עומדים למשפט הציבור, אבל קובעים וגוזרים את גורלנו. "רצון העם", בעיניהם, הוא במקרה הטוב המלצה. לפעמים אפילו המלצה מעניינת שראוי לדון בה. אבל לא יותר מזה.
המלחמה הזו פרצה ב-1977, כשהעם העז להחליף את השלטון. בלי רשות. אכן, חוצפה שכזו. היה אז מי שאמר שנצטרך להחליף את העם. אבל בינתיים התברר שאין צורך. במקום להחליף את העם, אפשר פשוט לקחת ממנו את השלטון. ומאז, מדי כמה שנים פרץ סבב חדש של אלימות, שהסתיים בדיוק כמו כל קודמיו: ניצחון לאליטות. הקואליציה שהקימו הוכחה כבלתי מנוצחת. הברית הקדושה בין גורמים בשלטון, גורמים רבי עוצמה בתקשורת וממסד מאובן, דרסה כל מה שנקרה בדרכה. הכל נגרס על מזבח "שלטון החוק".
אנחנו נמצאים עכשיו בעיצומו של סיבוב נוסף. הפעם, עושה רושם, זה רציני. גם אם יעקב נאמן יפסיד(ולא מן הנל מנע שזה יקרה), זו תהיה המפלה האחרונה. זהו הקרב המאסף של הדיקטטורה המשפטית. זוהי שירת הברבור.
בפעם הבאה מפלגת העבודה כבר לא תוכל להציל את החברים מרחביה, כי היא לא תהיה שם. בטח לא במתכונתה הנוכחית. אפשר לסמוך על אהוד ברק. הוא לא ישאיר מהמפלגה הזו אבן על אבן. אהרן ברק, לעומת זאת, כבר לא יוכל לסמוך עליו יותר.
האסון של הדיקטטורה המשפטית הזו הוא, שכבר לא מדובר במאבק בין השמאל לימין. גם אנשים שאינם אביגדור ליברמן החלו להבין שחייהם מנוהלים, מוכתבים ומתוזמרים על ידי קבוצה
כששר משפטים רביעי הועף רק כי הרהר בקול רם על רפורמות, נפלו עוד כמה אסימונים. היום מתברר שאדם יכול להיות ליברל, שמאלני, תומך בשלום, מתגורר בצפון תל אביב, הומניסט (כל אלה, או חלק מהם), ועדיין להאמין שאת המדינה הזו צריכים לנהל אלה שנבחרו לנהל אותה, ולא אלה שמינו את עצמם.
זה קרה בגלל ההגזמה. בגלל החזירות. בגלל האטימות. עם האוכל בא גם התיאבון. הדרך בה הורחק חיים רמון מתפקיד שר המשפטים, כולל האזנות הסתר שלא דווחו לפרקליטיו (אוי, מה היו עושים לכם אילו היו תופסים אתכם במעשה כזה), היו שר אחד רחוק מדי. שיכרון הכוח העביר את החברים מרחביה על דעתם.
במקום רמון הגיע פרופ' דניאל פרידמן. חתן פרס ישראל, משפטן מזהיר, איש נעים, משכיל, בעל שם עולמי. גם אותו ניסו להפוך לעוכר ישראל, מנהיג כוחות השחור, אבל זה לא לגמרי הצליח להם. שהרי לכל תעלול יש גבול. היה צורך להשקיע אנרגיה עצומה בגירושו של אולמרט כדי להיפטר גם מפרידמן.
וראה זה פלא, במקומו בא נאמן.
לא מזמן התפרסם בעמודים האלה הסיפור הלא ייאמן על מכוניות האאודי A6 של שופטי בית המשפט העליון. התברר שרכב השרד הצמוד הזה, בעלות של מאות אלפי שקלים, שהמדינה מעמידה לרשות השופטים, ניתן להם שלא כדין. מעולם לא תוקנה תקנה או ניתנה הוראה או חוקק חוק כזה. לשופטי העליון לא היה רכב צמוד, נקודה.
רק אחזקת רכב נדיבה. כשאנשי החשב הכללי באוצר עלו על זה, הם תבעו את הרכבים בחזרה. מנהל בתי המשפט השופט משה גל לא הסכים לדון בזה בכלל. ככה זה כאן אצלנו. יש דין אחד לכולם, אלא אם מדובר בשכבה השלטת.
הסיפור הזה עבר בשקט. כאילו כלום. לא חקירה, לא בדיקה, לא מבקר מדינה, לא תקשורת. הוא מהווה רק אפס קצהו של קרחון. מסכת הכיבודים, ההטבות, הסידורים הפנימיים, הלשכות המפוארות, הספרייה, התנאים, המקורבים, הקשרים, הבנים של והמינויים מטעם שמאפיינת אותה קבוצת אנשים מורמת מעם, יכולה למלא ספרים. היא, בעצם, מילאה אותם (ראו "הנבחרים" המצוין של נעמי לויצקי). אז מה? הספרים נכתבים, ושיירת האאודי עוברת. להם מותר.
הפרשה הזו יכולה לתמרן את ממשלת נתניהו למשבר הפוליטי הראשון שלה. אחרי תקופת גמגום עלה אתמול שלום שמחון לרדיו ובישר שאם יהיה פיצול, העבודה תפרוש מהממשלה. האמת היא שאין להם ברירה. כיוון שתהליך מדיני אמיתי איננו בנמצא, זקוקים ברק ושמחון למשהו. סוג של דגל, אפילו ממורטט, שיאפשר להם להמשיך להחזיק את דניאל בן סימון באזור הדמדומים שבינם ובין רביעיית המורדים. מאבק מתוקשר בכוחות השחור הקמים על בית המשפט למוטטו יכול לנפק לברק עוד חודשיים שלושה של שקט במשרד הביטחון.
אבל מצד שני, לכולם ברור שמדובר בפוקר של רמאים. כולם מרמים את כולם. אהוד ברק יודע היטב שמרגע שיפסיק לכהן כשר ביטחון הוא יימחק סופית. ושמחון, מה יהיה עליו? בפרוותו של מי יקנן? איך ישלים את כל ה"רפורמות" בענף הלול ובשאר ענפים שהוא מארגן למקורביו במושבים ובחקלאות? (ראו סדרת תחקירים מדהימה של משה ליכטמן ב"גלובס". ואיפה החקירה? אז זהו, שאין חקירה).
אם העבודה תפרוש, קואליציית נתניהו יורדת ל-61 מנדטים. ביבי לא אוהב לרדת ל-61 מנדטים. במצב כזה, כל חוטובלי מלך. השלב הבא הוא פרפורי גסיסה. נתניהו סוחב איתו טראומות מהפעם הקודמת. מצד שני, גם הוא יודע שבאקדח של אהוד ברק אין קפצונים. והוא נקרע. בין יעקב נאמן, שיושב עליו בשבועיים האחרונים, ובין אהוד ברק, שיושב עליו כבר יותר מחצי שנה.
"אין לו לאן ללכת", אומר נאמן לנתניהו, ומתכוון לברק. "בשביל מה אתה צריך את זה", אומרים אחרים לנתניהו. ראש הממשלה - וזה כבר נכתב ונאמר במקומות רבים - לא רוצה גלים. אין לו עניין במהומות ורעשים. הוא רוצה להיות בסדר עם כולם. לא להחליט, להעביר את הזמן. הפרשייה הזו מדירה שינה מעיניו. היא תצריך החלטה שלו. זו החלטה שהוא לא רוצה להחליט.
יעקב נאמן, בינתיים, לא ממצמץ. הוא כבר הספיק להגיד להרבה מאוד גורמים במערכת הפוליטית (וגם לעיתונאים) שאם לא יהיה פיצול סמכויות היועץ המשפטי - ילך הביתה. יש לו, ברוך השם, לאן ללכת. הוא מקיים שיחות צפופות עם כולם. כולל בכירים בעבודה (במיוחד הרצוג ושמחון).
חלק מהשיחות קשות. המכתב של פרקליט המדינה משה לדור הטריף אותו. בצדק. כשהחברים מהדיקטטורה המשפטית עושים את זה, כנראה שזה מותר. "עניין של קוסמטיקה". כמו האזנות הסתר בתיק רמון. הם הרי יודעים טוב מאיתנו, מה טוב לנו. אבל נאמן לא קונה את זה. לא במחיר הנוכחי, לפחות.
בלהט הקרב שכחנו מישהו. אביגדור ליברמן שמו. לו רצה, היה ליברמן מעביר את הסיפור הזה בקלות. האיומים שלו אפקטיביים הרבה יותר מהאיומים של ברק. ליברמן נוהג לקיים הבטחות ולממש איומים. אם ישראל ביתנו יוצאת מהקואליציה, אין קואליציה. אבל איווט איבד את רוח הקרב שלו. ויש לו גם בעיה אמיתית: עניינו תלוי ועומד אצל היועץ המשפטי לממשלה.
מצד שני, ליברמן יודע לאיים בשקט. לרמוז לנתניהו שאם זה לא עובר, בתוך שבועיים שלושה הוא ימצא תירוץ לפרוש מהממשלה. ומה אז? תמיד יכולה להיווצר סיטואציה שקדימה תמהר פנימה במקום ליברמן. הרי החברים, שנעקרו מהשלטון ללא אזהרה מוקדמת, טרם החלימו מהייסורים. יתאים להם לדלג בחזרה אל כורסאות עור הצבי.
לכן, גם ליברמן לא יכול לדעת בוודאות לאן זה ילך. מה שהוא יודע בוודאות הוא שביבי לא צריך את זה ולא רוצה זעזועים. "בסוף הוא ייכנע לברק", אמר איווט למי שאמר השבוע, "כרגיל". מצבו של ליברמן שווה עיון נוסף. התיק נגדו כבד, עמוס ראיות ודורש כתב אישום. אגב, סיפור המסגרת העלילתי דומה בדיוק לסיפור הכספים שהועברו לחברות שבשליטת בנותיו של אהוד ברק.
בעניינו של ברק, מיותר לציין, אף אחד לא ממהר לפתוח בחקירה. אתם כבר יודעים למה. אבל חוץ מליברמן, חוץ מברק, יש עוד פוליטיקאים. השבוע התבקשו רבים מהם, שתומכים בפיצול סמכויות היועץ המשפטי, לעלות לשידור ולהביע את דעתם. לא מעטים מהם סירבו. מפחדים. לא רוצים להתעסק עם החבר'ה האלה בשלטון החוק.
ככה זה עובד כאן, אצלנו. פוליטיקאי בכיר אחד עלה לשידור לפני כמה שנים והביע תמיכה במשהו בעייתי, תוך כדי מתיחת ביקורת על מערכת האכיפה. בתוך כמה שבועות נפתחה נגדו חקירה. כל מי ששמע את הסיפור הבין שמדובר בשערורייה. תפירה גסה של תיק דמיוני.
האיש המתין. בינתיים איבד בריאות, סבל מנדודי שינה, עיכוב בקריירה, הכפשה ציבורית. לקח להם יותר משנה להודיע שהתיק נסגר. שאלתי את הפוליטיקאי הזה אם יסכים להתראיין ולספר על הסיפור הקפקאי שחווה. "בשום אופן לא", אמר, "אני מפחד. לא רוצה צרות איתם. עוד לא פרשתי מהפוליטיקה".
מדובר בדוגמה בודדה מתוך רבות. עשרות מקרים. שלא לדבר על שרים שנעדרים מישיבות ממשלה כדי לא להשתתף בהצבעה בניגוד לדעתו של היועץ. כך היה, למשל, בהצבעה על הקמת ועדת בדיקה לפרשת רמון. שרים שעניינם תלוי ועומד הדירו רגליהם. זה קורה שוב ושוב.
וכדי להמשיך לתחזק את עצמה דואגת המערכת לכך שעניינם של כמה שיותר פוליטיקאים יהיה "תלוי ועומד" בכל זמן נתון, כדי שיהיו מספיק בני ערובה. אגב, היום גם בדיקה של מבקר המדינה מכניסה אותך לרשימה, כי המבקר יכול להעביר את החומר אחר כך ליועץ המשפטי ומשם הדרך לאבדון ברורה.
זהו ניגוד עניינים ברור ובוטה. העובדה שמערכת הייעוץ המשפטית היא גם המערכת התובעת והחוקרת זועק לשמים. מה בסך הכל מבקשים לעשות כאן? לנתק את הייעוץ המשפטי המקצועי לממשלה מרשויות התביעה. הרי בין השרים ליועץ נוצרת מערכת יחסים. יש חיכוך יומיומי. יש אינספור נקודות ממשק. בהצבעות, בהחלטות, בדיונים, בהתבטאויות, במדיניות. אין ניגוד עניינים יותר זועק מהמצב השורר כיום.
גם בדיונים שהיועץ לא משתתף בהם, משתתפים נציגיו. אף שר לא רוצה להרגיז אותם. לך תדע. מחר מישהו מפרסם משהו, או אפילו משגר תלונה אנונימית, ונפתחת "בדיקה", ואחרי הבדיקה צריך להחליט על חקירה, והעמדה לדין או לא, ושימוע. דברים כאלה גומרים קריירה. הדוגמאות מוכרות לכולם. אז בשביל מה לנו צרות? עדיף להעדר מהצבעה, או להצביע איך שרוצים החברים מרחביה, וב
ככה מתנהלת הדמוקרטיה שלנו. זהו שלטון החוק. אם יהיה תובע כללי עצמאי, נשכני, שנבחר על ידי גוף חיצוני, יהיה לו הרבה יותר קל לחקור את השרים, לשקול את התיקים נגדם. הוא לא יהיה חייב להם כלום מצד אחד, ומצד שני הם יוכלו להמשיך לפעול במסגרת תפקידם והבנתם. יהיה להם הרבה יותר קל להמשיך בפעילות היומיומית, לקבל החלטות, להצביע, לשקול ולהכריע ללא אימתה של המערכת הגוזרת את גורלם.
ככה זה בעולם. אבל לא אצלנו. אצלנו, מדובר בפגיעה "אנושה" בשלטון החוק. אצלנו היועץ המשפטי לממשלה צריך להסתובב בתוך המערכת השלטונית, בעודו חוקר אותה. והמערכת השלטונית צריכה לחלות את פניו ולרצות את מאווייו, כדי להישמר לנפשה. את זה מנסה יעקב נאמן לשנות, אבל לא נותנים לו.
איך זה ייגמר? לא ברור. אם היה ליד נאמן פרטנר אמיץ ובטוח בעצמו ובצדקתו, זה היה עובר בהליכה. נתניהו צריך לשכנע את עצמו שמצבו טוב. מה יעשה ברק. יתפטר? שיתפטר. אפילו אם נלך לבחירות, במצב הנוכחי ברור שנתניהו חוזר מהן במצב טוב יותר. ברק לא חוזר מהן בכלל. אז מה יש לפחד? אם נאמן יתעקש להביא את הרפורמה שלו לממשלה, היא תעבור בקלות. יש לה רוב דמוקרטי מוצק.
העניין הוא, שאין ליד נאמן פרטנר אמיתי. יש לידו ראש ממשלה מפוחד, שלא קיבל עדיין שום החלטה משמעותית ומפחד לקבל. אין לו כוח לקטטות. מה הוא ביקש, בסך הכל? לחזור הביתה, כל ערב, בשלום בטוח. במצב הדברים, נאמן ניסה לשכנע את אנשי מפלגת העבודה לשמוע אותו. לקבל אותו בסיעה, בפומבי, כדי להבין את מניעיו. כדי לתת לו הזדמנות לשכנע אותם שכוונותיו טהורות. אבל הם לא רוצים לשמוע. מדובר בדו-שיח מיותר, של חירשים.
יעקב נאמן מתכוון להביא את הנושא לממשלה ביום ראשון הבא. ביום ראשון הקרוב יזמן לשיחה נוקבת את פרקליט המדינה משה לדור. נאמן לא יכול לפטר את לדור, אבל ככל שהדברים תלויים בו, ואם אכן יהיה פיצול סמכויות היועץ המשפטי, לדור כבר לא מועמד לתפקיד התובע הכללי. לזה, נאמן לא ייתן יד.
אבל הסיכוי שכל זה יקרה אינו גבוה. כי במקומותינו, ברור שבסוף תהיה ועדה. לא במתכונת שהציע השופט ברק. זה לא יעבור אצל נאמן. יכול להיות שיקראו לזה בשם אחר. צוות היגוי לביצוע רפורמה במערכת המשפט, למשל. יהיה לה דד-ליין. לא ארבע שנים. שנה. מקסימום שנתיים. ויתפתח קרב על איושה.
אבל זה יוריד מהעץ את נאמן, וגם את אהוד ברק, שיוכל להעניק הנשמה מלאכותית נוספת לקריירה הפוליטית שלו, עד המשבר הבא. ונתניהו יוכל להיאנח בשקט פעם נוספת ולהגיד שעבר גם את זה. ואנחנו? אנחנו נצטרך להמתין עוד קצת. כי בסוף, זה יקרה. הצדק ייצא לאור. הדמוקרטיה תנצח.
הנה עוד סיפור קטן על דרך קבלת ההחלטות אצלנו: לפני כמה שבועות התקיים אצל נתניהו דיון בנושא השיטור העירוני. הגיע לשם אסף חפץ, מי שרץ בקמפיין עם נתניהו בדיוק באג'נדה הזו. היו גם שרים(אוצר, ביטחון פנים ועוד), פקידים, בעלי תפקידים.
חפץ הוא המיועד, מטעמם של נתניהו ושר האוצר שטייניץ, לעמוד בראש מינהלת השיטור העירוני הזאת, אם וכאשר תוקם. אבל עושה רושם שהיא תוקם כשתפקיד היועץ המשפטי לממשלה יפוצל. או אחרי. כי לא עזרו לחפץ כל ההפצרות והמצגות שהציג בפני השרים. הוא הביא מודלים מחו"ל שהוכיחו שבכל פעם שראש העיר נכנס למודל אכיפת החוק, המצב השתפר.
אין כוונה להקים משטרה נוספת או משטרה חלופית, אלא להכניס למערכת אנרגיות חדשות. אם לראש העיר יהיה כוח מסודר, מאומן וסמכותי, שיפעל בכל מה שקשור לסדר ציבורי, זה יהפוך את התפקיד למשהו אחר. ראש העיר ייבחר גם על סמך ביצועיו בתחום הזה.
תהיה מינהלת מסודרת, לכל ראש עיר יהיה צוות היגוי מנחה שיקבע את קווי המתאר של הפעילות, המודעות החברתית והציבורית לכל נושא הפרות הסדר, והאלימות תשתנה והמודל יביא לשיפור ברמת האלימות ובחינוך ובסובלנות של החברה לאלימות. חוץ מזה, יהיה גם שיפור בשטח. פתאום יהיו לובשי מדים שמגיעים, שמגיבים, שנמצאים. תהיה תחושת ביטחון.
אף שחפץ הדגיש שזה לא בא על חשבון המשטרה, ולכוח השיטור לא יהיו סמכויות מעצר (רק עיכוב), או חקירה (במקרה כזה התיק מופנה למשטרה), הוא נתקל בהתנגדות עיקשת. המפכ"ל סתר כל מה שאמר. השר יצחק אהרונוביץ' - אשר לזכותו ייאמר שהשקיע את כל ניסיונו ומרצו במאמץ לשפר משהו - נאלץ ליישר קו. גם במקרה הזה, יש מערכת שנלחמת על כבודה, על הטריטוריה שלה, על הסמכויות והבלעדיות שלה. גם במקרה הזה, כנראה, תוקם ועדה.
נא להמתין לטעינת התגובות
