פרשת המחבל היהודי: אסכולת המשוגע התורן
נדב הלפרין שנולד שנה לפני רצח רבין ו-15 שנים לפני פרשת יעקב טייטל, תוהה איך מתמודדים עם המשוגעים של הימין הדתי
נהוג להאשים את הימין, בעיקר את זה הדתי, בהסתה פרועה שהיוותה בסופו של דבר זרז לרצח, הרשו לי לקבול על כך - לא הימין חובש הכיפה הביא את בן העוולה יגאל אמיר להתנקש בראש ממשלת ישראל, אלא אסכולת המשוגעים.
מאז ומתמיד הם היו עימנו, חברי האסכולה, לוהטים באש שיגעונית, מלווים אותנו מן הצד, רצים אחרינו כמו צל, נראים בדיוק כמונו. אנחנו יודעים שהם חיים בינינו, טרופי הדעת, מבליחים מדי פעם בתקשורת לאחר שאחד מהם התערטל בירושלים והכריז שהוא המשיח, או מילא את תפקיד הרוצח השבועי. כמעט בלתי אפשרי לזהות, להבחין בזיק המתעתע בעיניים, במבט הבוער והמחריד, בטירוף מכרסם והולך.
אנשים כאלה מוצאים חומרי דליקה לשלהבות מדורתם באמונה דתית, יעוד אלוקי, חזון כלל אנושי. לכן אפשר למצוא אותם מפזזים ברחובות, מתגלגלים בשלג ועוזרים בהקמת מאחז - "צריף עותניאל". שלא תבינו אותי לא נכון, אין ברצוני להכליל, ולמען האמת לא ניתן להכליל את היורדים מן הפסים אל תוך מגזר כלשהוא, מדובר בניצוצות הפזורים אצל כולנו ומפציעים באופנים שונים.
מחשבות אלה החלו להעסיק את תודעתי לאחר שיחה עם אב הבית בתיכון בו אני לומד: "תבין..." הוא נאנח "כל מנהיג שיחליט למסור שטחים, אפילו אם הוא צודק, בסוף יקום משוגע עם סכין בין השיניים וינסה לרצוח אותו בשם ארץ ישראל השלמה, תמיד יהיו משוגעים, הם חלק מאיתנו..."
יש אמת בדבריו, אמת מדכאת מאוד, שמשתלבת בהצלחה עם הסתיו, הענן והרוח המייבב.
הנה, לפני שהספקתי לשקוע בתוגת המחשבות הללו, נחת עלינו כעוד אחד מהרעמים בימים סוערים אלו- יעקב טייטל, "דתי" כביכול, מחבל יהודי, משוגע.
כי השיגעון ימשיך לרדוף אותנו, אובדן הדעת יוסיף לרחף בשמיי
התשובה טמונה בשאלה. על מנת "לנצח" את השיגעון צריך להשתדל להכיר בו, ולהתמקד בשפיות שהיא הנוגדן שיכול לחסלו, או לכל הפחות לתעל אותו לכיוונים רצויים.
לא מדובר בעניין של מה בכך. החייל ג'יי. ב. בורגין שלחם במלחמת האזרחים האמריקאית העקובה מדם ויומנו שרד, כתב: "אני מניח שהרבה יותר נוח להיות משוגע ולא לדעת על כך, מאשר להיות שפוי עם ספקות." כמה שהוא צדק.
הכי קל להיכנע לחוסר השליטה בטירוף ולאבד את עצמנו לדעת. אבל אנו מוכרחים לגדור את עצמנו בגדרות ההגיוני והשפוי, להבדיל בין קודש לחול.
בין המעשה הנכון לרגש המבלבל, בין אמונה אמיתית לשיגיונות מיסטיים, בין משיחי שקר לנבואות אמת. המחסור בגדרות ברורים הוא המפתח לפריצת אי השפיות, כשמושגי רצח ודת עוברים מיזוג מחליא, כמו ברצח רבין.
ולעניין שכאילו לא קשור - ביום שישי האחרון שהיה גשום וסגרירי, למדתי שיעור חשוב מאין כמוהו על חוסר שליטה. מזה תקופה, שאני מפלל לגשם שישטוף את השגרה הישראלית היבשה ויגאל אותנו מסחבות היזע והחום שעטינו. אולם, המציאות היא שהכריחה אותי לזעוק: לא לגשם הזה התפללתי!
נוזל עכור וחום ניתך עליי מן התקרה, רושף בשצף קצף הוא הטיח בי ובאמי את זעמו האימתני. לא נשארה לנו ברירה אלא להיאבק עד טיפת הגשם האחרונה. חמושים בדליים וסמרטוטים נכנסנו לקרב סוריאליסטי ומלוכלך עם המטר, שחדר אל ביתנו לאחר שהשתכשך בבריכה של צואת יונים. דילוגים נמהרים, גריפת מים סהרורית ונרגשת, הקמת חומות הגנה בצורות, שיגנו על היקר לנו, כל אלו היו רק חלק מריקוד הגשם המקורי שלי.
המערכה הייתה קשה באופן בלתי יתואר, ממש כמלחמת אברהם בחמשת המלכים עליה קראנו השבת. האויב הספיק לצייר את חתימתו הדלוחה והסרוחה על קירות ביתנו הלבנים ולהותיר אותנו ללא אספקת חשמל, עייפים ומרוטים בערב שבת.
מרזבים, סתימה במרזבים. מדהים כמה קטן ההבדל בין גשמי ברכה שמעלים חיוך על הפנים, לבין ממטרי רפש שהופכים את פרצופך לחמוץ. מעבר לבלגאן המטריד הרגיל שמלווה מצבים רטובים מן הסוג הזה, ההרגשה המציקה ביותר היא איבוד השליטה על המתרחש, אפילו מלחמה במים, יכולה להביא אותך לייאוש מאוזלת ידך בניסיונך לעמוד בגבורה, אל מול מיץ המרזב הביתי שלך.
אם לא נשכיל לעמוד אל מול אסכולת המשוגעים ולבחור בשביל השפיות, ניוותר ספוגי מים ומבוהלים, רובצים מתחת מרזב ההיגיון הסתום.
נא להמתין לטעינת התגובות
