מספיק עם הניסיונות "לא לצאת פראיירים"
גם אם השלטון מושחת אסור לנו להתחמק מתשלום מיסים ולהתנתק מהמדינה בטענה שכבר תרמנו בבית והתנדבנו בשכונה
כשביקשתי להיות בטוח שאני מבין את דבריו הדגים חברי ותיאר לי את המציאות שכולנו מכירים: אתה מזמין איש שרות לתקן דבר מה. השאלה הרגילה שתישאל היא "עם קבלה או בלי". אמר לי החבר: עד לאחרונה הקפדתי על ניקיון כפים של שוק העבודה, ולא לקחתי מוצר בלי שיהיה מדווח כחוק. לא עוד. בכל מקום שאפשר אני משתדל להימנע מתשלום הכולל מיסים, ואת המיסים החברתיים שלי אני נותן בעצמי.
דברים כאלה לא היו יכולים להישמע לפני כמה שנים בציבור "שלנו". החינוך לנאמנות ולממלכתיות, לניקיון כפים אישי וציבורי הקיף את הכול. חברי שיקף היטב את מה שעובר על הציבור הדתי – לאומי בשנים האחרונות. יש כמה תחנות דרך במסלול הזה שדרכן אפשר לסמן את הניתוק שעובר על החברה הדתית ביחסה למדינה: האווירה העוינת לציבור הדתי, לפני ואחרי רצח רבין, ימי העקירה מגוש קטיף, האלימות בעמונה, וההתפוררות הפוליטית של המפלגות הדתיות – לאומיות.
נוסיף על כך את אווירת ה"ניאו חסידות" שבאה לאחר תקופה של לאומיות ממלכתית, ונקבל את התמונה כולה. המדינה אינה משמשת יותר כמקור לגאווה ואפילו לא לתקווה. היא לא יותר מאשר מציאות ריאלית בינונית עד נמוכה שצריך להכיר בה ולהסתדר עמה אך בודאי לא לטפח את היחסים עימה.
היחס למערכת מיסים כאל "גזל" אינו חדש במחוזותיהם של אנשי תורה. בימים חשוכים של שלטון רומא בארצנו התירו חכמים להעלים מיסים כי השלטון התעמר באזרחים ועשק אותם. כך מתארת המשנה את ההיתר להישבע שתוצרת חקלאית היא "הקדש" כדי לפטור אותה ממיסים.
כך גם התירו במשנה ללבוש כלאים כדי להינצל מפיקוח של מערכת המיסים הרומית. עוד בימי התנאים נחלקו רבי יהודה ורבי שמעון ביחס למערכת השלטונית. האם נאים מעשיהם של אומה זו או שכל מה שעשו לטובת עצמם עשו. ר' שמעון, שהחזיק בעמדה השוללת כל עין טובה ביחס לשלטון נזקק בצאתו מן המערה
בימי השלטון בבבל קבע שמואל האמורא את הכלל "דינא דמלכותא דינא" שמחדש טיב אחר של יחסים בין האזרחים לשלטון. מכאן ואילך היה זה הקול הדומיננטי שהוביל את ההלכה למחוזותיה ודורותיה. למרות ההלכה הזו היה תמיד יחס היהודי לשלטון מסוייג. נקודת המוצא הייתה שהשלטון רוצה רק את כספי ולא את טובתי. כך צמחה לה תופעת השתדלנות היהודית, הדואגת ל"אנשי שלומנו" בלבד. כך
צמחה לה תרבות שלמה של יהדות מתגוננת וחשדנית המנהלת את חייה כ"מדינה בתוך מדינה".
השותפות שלנו עם המדינה ועם מערכותיה אינה תלויה בדבר. גם אם יש אלימות שלטונית, שחיתות וניכור בין האוחזים בהגה השלטון לבין האזרחים, לא נמוטט את הבנין כולו. מאד מטרידה ומפחידה המחשבה שבחזית הקדמית של מערכת החינוך שלנו מטפחים תודעה חברתית של צדקה ללא התחשבות במערכת הכללית של המדינה. זוהי פרימה חמורה בחשיבה הציונית והליכה בוטחת אל תרבות ההתגודדות הסקטוריאלית.
יאמרו המגיבים ש"נמאס להיות פריירים", נמאס לשאת בעול של ההתנדבות, המשימתיות, האחריות ולראות את החברה מסביב מתנהלת בשחיתות ובאלימות, מבלי למצמץ ומבלי שום רגשי אשם. אכן תחושה קשה. אך אי אפשר להרשות לתחושה זו לערער את הבית כולו. איש החינוך עימו דיברתי מנהל חיים של אחריות חברתית פרטית אך איבד את האחריות הציבורית. ייתכן והוא מופת לחיי צדקה, אך אין לו יד ורגל בקידום הצדק והיושר של ישראל. לא לשם כך בנו הורינו את הבית הלאומי הזה.
חיי צדקה וסולידריות פנימית קיימים בכל קהילה יהודית ברחבי העולם. לא זו תפארתנו. האחריות שלנו לטיפוח יושר ציבורי, ניקיון כפים וצדק לכלל הופכת את הישיבה בארץ לבעלת משמעות רוחנית. לא חייבים להגביה את הדיבור על גאולה אך מוכרחים להיות נאמנים לתכלית הישיבה של ישראל בארץ – להיות מופת חברתי לכל.
בדיוק לשם כך קם "בית המדרש לצדק חברתי", בשיתוף כוחות של "מעגלי צדק" עם "בית מורשה". לומדי בית המדרש עסוקים בזמנם החופשי בהרבה צדקה. חלקנו מחזיקים קופות צדקה גדולות, רובנו מתנדבים בארגונים חברתיים, אך החידוש של בית המדרש הוא שאנו מבקשים לחבר את התורה אל עולם הצדק החברתי ולא רק אל תנועת הצדקה ההתנדבותית. אנו מבקשים לקשור קשר אמיץ בין מוסדות הרווחה של המדינה לבין מחשבת התורה וההלכה ומתוך קשר זה להעמיק את זהותה היהודית של המדינה.
נא להמתין לטעינת התגובות
