ראשי » חדשות » יהדותגלוש ב - nrg מעריב מהסלולר

רוצים גשם? תתחילו להתפלל ולקיים מצוות

אריה יואלי מתבסס על ספר הספרים וקובע כי למשק המים הישראלי לא יעזרו מס בצורת או התפלה אלא תפילה לבורא וקיום מצוות

היום מתחילים להוסיף בתפילת שמונה עשרה את הבקשה לגשם, "ותן טל ומטר", וזהו זמן טוב להתבונן במבט תורני על משק המים הארצישראלי. ארץ ישראל היא ארץ שקיומה תלוי בעיקר בכמויות המשקעים היורדות מדי שנה.

בפרשת עקב, מתארת התורה את ההבדל שבין ארץ מצרים לבין ארץ ישראל: "כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק.  וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם." (דברים יא, י-יא). ארץ מצרים היא ארץ המקבלת את מימיה ממקור מים אחד קבוע ויציב – הנילוס.

הנהר האדיר הזה, המנקז שני יובלי מים שזורמים מהאגמים הגדולים במרכז אפריקה, מספקים את כל מי השתייה של מצרים. גם בשביל ניצול המים לחקלאות, מספיק לחפור תעלות או להטות את מי הנילוס, כך שעם הגאות השדה יקבל את מימיו. לעומת זאת בארץ ישראל, רוב המים מגיעים ממי גשמים, חלקם נאגרים ונובעים ממעיינות, ואת רובם צריך לשאוב ממאגרים תת-קרקעיים.

בעבר, בעידן שלפני המוביל הארצי והמשאבות החשמליות, התלות בגשם בארץ ישראל הייתה מוחלטת. שנה גשומה משמועתה פרנסה ושובע, ואילו שנה שחונה ובעיקר מספר שנים רצופות מועטות משקעים, משמעותן רעב. גם היום בעידן המודרני,

אנו נדרשים לזכור לחסוך במים, כי אחרי כמה שנים שחונות, ההשפעה של החוסר במים היא לא רק על החקלאות והכנרת כי אם על כל המארג האקולוגי. לא סתם שוברים את הראש במשרד התשתיות כדי למצוא מקורות מים נוספים או חלופיים.

לכאורה עדיף היה לחיות בארץ כמו מצרים, בה המים הם דבר המובן מאליו. כלכלת מצרים אינה תלויה באקלים, החששות הגדולים שלהם הם מעודף מים בנילוס, הצפות כתוצאה מעלייתו על גדותיו, ולא חשש ממחסור במים. ואילו בארץ ישראל, כל שנה אנו בחשש מה יקרה אם לא תרד כמות המשקעים הנחוצה, והאם הכנרת תגיע לקו האדום התחתון או לא. אז מה עדיף?

התורה עצמה כבר אומרת מה הגורם לכמות המשקעים, בפסוקים הידועים מתוך הפרשה השנייה של קריאת שמע: "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' א-לוהיכם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם. וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ. וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ.

"הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם. וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר ה' נֹתֵן לָכֶם." (שם, יג-יז)

הקב"ה מתנה את הגשמים ב"אם שמוע תשמעו", כלומר הגשם הוא פונקציה של קיום רצון ה'. תעשו את הישר והטוב – ירד גשם, יהיה מה לאכול ותהיה פרנסה. תעשו עוול – לא ירד גשם, יהיה רעב, תהיה גלות. כלומר הגשם הוא הברומטר האם עם ישראל מתנהג בדרך הטובה או לא.

אבל עדין יש כאן חוסר צדק, המצרים מקבלים את המים שלהם באופן קבוע, ואילו אצלנו הגשם תלוי במעשים?

כאן צריך לבוא הפסוק המקשר בין שתי קבוצות הפסוקים שהובאו לעיל: "אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' א-לוהיך דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' א-לוהיך בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה". (שם, יב).

ביחסים בין אדם לחברו, אדם יכול להתייחס לרעהו בשלושה אופנים: הוא יכול לאהוב אותו, ובכך לרצות את טובתו. הוא יכול לשנוא אותו, ובכך לרצות ברעתו. והוא יכול גם להתעלם ממנו, ואז לא אכפת לו מה יעלה בגורלו. בעוד שני האופנים הראשונים מצביעים על יחס וקשר בין שניהם לחיוב או לשלילה, ההתעלמות היא שאיפה לניתוק היחס. בהתעלמות יש צדדים גרועים יותר אפילו מן השנאה. גם אם יפגשו שניהם, ירצה אותו אדם לקצר כמה שניתן את המפגש, הוא יסכים למלאות את רצונו של השני, ובלבד שלא לראות אותו.

ארץ ישראל היא ארץ אשר נתונה להשגחתו התמידית של הקב"ה. כל מה שקורה בארץ ישראל לא נעשה רק לפי החוקים הפשוטים של הטבע, אלא נעשה לפי רצון והכוונה של הקב"ה. הקשר הזה מתבטא בכך שמעשי בני האדם משפיעים על הטבע של ארץ ישראל. הליכה בדרך הטוב והישר אותה קבע הקב"ה מתבטאת בשפע, בירידת גשמים, ואילו הליכה כנגד רצון ה' מביאה לריחוק ולאי רצון להשפיע מה שמתבטא בעצירת גשמים.

הגשם הוא בעצם האינדיקטור ליחס בין הקב"ה לבינינו, כך אנו יכולים לדעת האם מעשינו טובים או לא. לעומת זאת שפעת המים שמקבלת ארץ מצרים, מבלי שים לב למעשיה, מעידה על הניתוק כביכול בינה לבין הקב"ה. לקב"ה "לא אכפת" מה נעשה שם. יוצא אם כן, שתלותה של ארץ ישראל בגשמים, היא דווקא יתרון. היא מעידה על הקישור בין עם ישראל לבין הקב"ה.

יוצא אם כן, שלא התפלה ולא מס בצורת, הם אלו שיועילו למשק המים ויעלו את מפלס הכרת, אלא רק הליכה בדרך התורה, בקיום המצוות, בגמילות חסדים, הן שיגרמו לארובות השמים להפתח וגשם ברכה. כמאמר הנביא מלאכי (ג,י) "וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת, אָמַר ה' צְבָאו-ֹת:  אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם, אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם, וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד-בְּלִי-דָי". 

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...