הנגאובר: מחשבות על הרומן הנושן בין האנושות לאלכוהול
הייתי שיכור ברמות בלתי נתפסות. אני לא זוכר כלום, רק שהחלק של ההקאות היה החלק הנעים. ולמחרת היה תרגיל חטיבה. 4 שנים אחר כך נגמלתי
במדרש תנחומא מתמצת מדרש יפהפה את הרומן בין האנושות לאלכוהול בדרך פיוטית ומזוקקת. על פי התורה, הראשון לנטוע כרם היה נח. במדרש מסופר כי בשעה שנח עסק בנטיעה, צץ לפתע השטן והתעניין במעשיו. נח השיב כי הוא נוטע כרם והשטן תהה על טיב פריו. "פירותיו מתוקים בין לחים ובין יבשים ועושים מהם יין המשמח את הלבבות", השיב נח. הציע השטן לסייע לנח וזה הסכים. הלך השטן ושחט רחלה על הגפן. אחר כך הביא אריה ושחט על הנטיעה. אחריו שחט קוף וקינח בחזיר. הטיף דמיהם והשקה בהם את הכרם. ומבהיר המדרש את הרמז: "כשאדם שותה כוס אחת, הרי הוא כרחלה: עניו ושפל רוח. כשהוא שותה שתי כוסות, מיד נעשה גיבור כארי ומתחיל לדבר גדולות ואומר: מי כמוני! כיוון ששתה שלוש או ארבע כוסות-מיד נעשה כקוף, עומד ומרקד ומשחק ומנבל פיו לפני הכל ואינו יודע מה יעשה. נשתכר-נעשה כחזיר, מתלכלך בטיט ומוטל באשפה".
אני חושש להישמע כמו הדודה של עצמי אבל הגיעה וודקה עד נפש, אז תנו לי רגע אחד של רצינות. השבוע התפרסם מחקר על צריכת אלכוהול בקרב ילדים ובני נוער. במקום הראשון אוקראינה. מקום שני ישראל. כאמור, צריך להיזהר מלהיכשל בצביעות, צדקנות והתחסדות. אני אוהב לשתות. מצד שני, ילדים בני 11 שנשפכים מסטולים בגינות ציבוריות הם לא עניין משעשע אלא חציית גבול מסוכן.
אז מה עושים מעבר לחוק הקיים האוסר על מכירת אלכוהול לקטינים מתחת לגיל 18? היה מי שהציע חוק יובש, איסור על מכירת משקאות אלכוהוליים. כמו התיקון השמונה עשר לחוקה האמריקאית שהתקבל ב-1919 ובוטל כעבור עשור. חוק היובש לא גרם לאנשים להפסיק לשתות אלא בעיקר תרם לעליית הפשע המאורגן בארצות הברית.
אפשרות אחרת היא מיסוי גבוה על אלכוהול כמו במדינות סקנדינביה. התוצאה היא נדידת עמים מדי סוף שבוע. הוויקינגים לא מוותרים על דילול אלכוהול במעט דם. בנורווגיה, בה מחיר האלכוהול הוא הגבוה ביותר,
אולי זו התשובה? בסביבה שלנו השכנים אינם רק עוינים, הם גם לא שותים. חוק נוסף שראוי לשקול הוא החוק האמריקאי האוסר על שתיית אלכוהול במרחב הציבורי, כמו גם ענישה חמורה למי שמוכר אלכוהול לקטינים. לא קנס סמלי אלא סגירת המקום, חילוט הסחורה ועונש מאסר משמעותי. שווה לבדוק גם ניטור וידאו של ברים במועדונים אליהם מגיעים בני נוער ועריכת ביקורת פתע תקופתית של הקלטות. אפשרות אחרת, בדומה לבריטניה, היא לאסור על מכירת אלכוהול אחרי 11 בלילה.
והכי חשוב הבית. הורים לא יכולים לחמוק מאחריות. המשטרה לא יכולה לפקח על כל ילד. הורים לא נותנים לילד בן 11 את מפתחות הרכב, אפשר לצפות שגם לא יאפשרו לו לשתות כמו מלח לטבי. ואם הם לא מסוגלים, שיסבירו לעובד/ת סוציאלי למה.
אבל אין חכם כבעל הניסיון. תארו לעצמכם שאפשר היה להעביר בבתי ספר ניסוי בהנגאובר על ילדים. הנגאובר שיוציא להם את החשק להשתכר. מה שמחזיר אותנו לפתיחת המדור-להנגאובר שגמל אותי משכרות חסרת אחריות.
ולא שלא ידעתי מהו הנגאובר לפני כן. ב-1989 נגמלתי כך מוודקה. זה היה בצבא. סוף חופשה רגילה. מועדון בירושלים סגר את שעריו במסיבת סיום "שתה ככל יכולתך". וודקה זולה עם אשכוליות ב-20 שקל. בתחילה התכוונתי להכיר מישהי. עברתי משרפרף לשרפרף בניסיון להרשים את הליידיס. לא תפסתי בחורה, רק מסטיקים שמודבקים מתחת לשרפרף. אז התחלתי לשתות. שתיתי יותר מילצין ביום שהוא היה ממש צמא. הייתי שיכור ברמות בלתי נתפסות. אני לא זוכר כלום, רק שהחלק של ההקאות היה החלק הנעים. ולמחרת התחיל תרגיל חטיבה. אתם ודאי מכירים את המטאפורה הלעוסה לתיאור הנגאובר, כאילו יורים לך בתוך הראש. אז במקרה הזה, המציאות פגשה את המטאפורה והייתה גרועה הרבה יותר. באמת ירו. מאז אני לא נוגע בוודקה.
נחזור להתחלה. במרס 93' גרתי בניו יורק עם א' שותפי לדירה ובאותו ערב נודע לשמצה נפטרנו מהמפלצת. החלטנו לחגוג. חודש קודם לכן, חבר נסע לברזיל והשאיר אצלנו כפיקדון את המפלצת העונה לשם מיקי, כלב דלמטי שכמו כל הכלבים בני גזעו סבל מבעיות פיזיות ורגשיות חמורות.
בביולוגיה יש חוק ברזל גנטי - סקס בתוך המשפחה יוצר צאצאים מפגרים. וכלבים דלמטים הם הוכחה ניצחת. מיקי, שאמו הייתה גם אחותו, הרס לנו את הדירה. הוא אהב לאכול סיגריות, נעלי בית ואת התחתונים המלוכלכים שלי. ותאמינו לי, צריך להיות חיה בעלת בעיות רגשיות קשות באמת, כדי ללעוס את התחתונים שלי. הוא גם היה מיוחם ברמות פסיכיות. חתיכת כלב אחוז תשוקה חסרת מעצורים וחסרת הבחנה. הוא אנס את הספה שלנו בברוטליות והתחכך בכל רגל אפשרית כשבעיניו עומד המבט הכי מטומטם שקיים בעולם החי. מיקי אפילו התנסה בפורנו קולינרי. רגע אחרי שלעס את נעלי הבית שלי הוא ניסה לשדל אותן לדבר עבירה. זוועה.
ואז החבר חזר, המפלצת הלכה והשקט חזר לשרור במעוננו. הלכנו לחגוג. א' נטש מהר ונבלע בזרועותיה של אירית ענקית בצבע גזר. יומיים אחר כך הוא חזר, רזה בארבעה קילו ועם סימנים של תחת על הלסת. אני נקלעתי לתחרות שתייה ששיאה היה בקבוק "מונשיין", בורבון מזיקוק ביתי בטעם פליט ועם אפקט של נוזל לפתיחת סתימות.
מנקודה זו אני לא זוכר מה קרה, רק שהתעוררתי תוהה למהות הלחות הקרירה על פניי. אחרי שעה ארוכה הצלחתי להתרומם בקושי. הבטתי סביב. רבצתי רטוב בשלולית נוזלים שלא רציתי לדעת מהם בתוך השירותים של הבר. ירקתי את הסוכרייה. אלוהים אדירים! נפטלין.
זחלתי לדלת. נעולה. נעמדתי מתחת לצוהר הקטן וצווחתי ככרוכיה. רק כעבור שעתיים הגיע בעל הבית לשחרר אותי. איך אומרים, יש ימים שאתה הכלב ויש ימים שאתה העץ. כך הפסקתי להשתכר.
נא להמתין לטעינת התגובות
