מעייני הישועה אצלי בחצר

אחרי שהפכו את ישראל ליצואנית מצטיינת של מים מתוקים, קברניטיה מציעים להחזיר אותה למצבה המדברי בימי משה רבנו. המדור מציע: להטביע את המדינה במים ממוחזרים

אודי תגרי | 11/10/2009 15:40 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
הבית של ננה מתוכנן לקום בחצר שמחזיקה קצת פחות מדונם (1,000 מ"ר). בקיזוז שטח הבית, יישאר מרחב רב לעצי רימון, לימון, מנגו, תפוזים (ולנסיה, שמוטי), תפוח, אגס ואולי גם זית לזכר השלום זצ"ל... בנוסף לאלה, מן הסתם יבצבצו בחצר בלורית דשא, פינת קקטוסים, אי-אילו שיחים, צמחי תבלין, עצי צל נשירים, ואולי גם תרנגולות, עזים וגַרְנַבּוֹת מהסוג המצוי.

אם החצר הנ"ל תתממש היא עתידה לצרוך מעל כחצי קוב ביום, אומרים מומחי מים שנשאלו בעניין. כיוון שמשפחת הח"מ עתידה להגיע אל הבית של ננה במצב דומה לזה של לב לבייב – אבל בלי הפאסון האפריקאי שלו – אין סיכוי שנוכל לשלם את הסכומים האגדתיים שהמדינה החלה לגבות מהאזרח החורג ממכסת המים המוקצבת לו, לה ולכולנו.

צילום: אודי תגרי
אגן טיהור של חברת איילה, על גג מכולה מצופה אבן. הורידו את הטמפרטורה בצורה משמעותית ומקסימה צילום: אודי תגרי

כולם יודעים שהכינרת מתייבשת. אפשר למנות סיבות רבות למצב העגום של משק המים, אסתפק בשלוש: 

1.  השדולה החקלאית בכנסת ישראל לדורותיה הפכה את המדינה ליצואנית מצטיינת של מים מתוקים ומסובסדים בפורמט של אבטיחים, מלונים, קרמבולה, פירות הדר, תותים, ושאר צרכני מים כבדים. נכון, חקלאות חשובה, וכך גם פרנסת בעלי משפחות, אבל אם מסגר משלם מחיר אמיתי של ברזל, ונגר משלם את המחיר (המופרע) של עץ מיובא, מדוע חקלאי המוכר את מרכולתו באירופה לא ישלם כאן את המחיר האמיתי של חומר הגלם (= מים) שלו?

2.  קברניטי המים של ישראל בולמים מזה שנים תיעוש מסודר של התפלת מים. אמנם, יש הטוענים שאלוהים סידר לנו מים מלוחים לשם שחייה מאתגרת, הפלגות עינוגים ושקיעות בברבדוס. אם לא די בכך, התפלת מים צורכת אנרגיה, התוצר נטול מינרלים

ומלחים חיוניים, ובסוף צריך לשנע את המים התפלים אל הצרכן הסופי במערכות יקרות ודולפות. ועדיין, לטווח ארוך, יש כאן פתרון הגיוני לחלק מבעיית המים.

3.  בישראל יש הזנחה כמעט מוחלטת של מיחזור וטיהור מים אפורים.

                                                                         * * *

כיוון שמדינת כל יהודיה מתנהלת כמו רפובליקת בננות מסוג זיידניך, הפיתרון שנמצא לבעיית המים (שהמדינה עצמה יצרה, כזכור) מבוסס על השיטה ששימשה את האמריקאים בדרום וייטנאם: השמדת האובייקט במטרה להצילו (ובציטוט המפורסם: We had to destroy it in order to save it , אמר מייג'ור אחד על כפר שהאמריקאים החריבו עד היסוד, כדי "להצילו" מידי הקומוניסטים). 

בקיצור, מנהלי הפארסה המקומית מציעים להחזיר את ישראל למצבה המקורי במעין קאמבק של רטרו. אותה ארץ, שהושקעו מאמצים כבירים בהפרחתה במאה וחמישים השנים האחרונות? יאללה, בואו נהפוך אותה לשלוחה של המדבר המערבי, המשובצת בנווי מדבר של חקלאים מסובסדים ושכונות יוקרה מאובטחות בנוסח ערסוף (וסליחה אם פגעתי במישהו עם ה-ע').

צילום באדיבות איילה
אגנים ירוקים לטיהור מי רפת שמואלי. האגנים הירוקים ערוכים לטפל במים עשירים מאוד בחומרים אורגניים צילום באדיבות איילה

בעקבות חקיקת המים התמהונית, אדם שירצה להשקות חצר שתהיה מאוכלסת בצמחייה שהוזכרה בתחילת הטור, יצטרך להקצות לכך כ-28 שקל ביום (קוב מים) – בערך עשרת אלפים שקל בשנה (ועוד לא עסקנו באיגרת הביוב, המחושבת לפי צריכת מים שפירים).

במאמר מוסגר, נזכיר לקורא הסקרן שכדור הארץ והאטמוספירה המקיפה אותו פועלים כיחידה אחת, וכאשר האדם מייבש אזור מסויים הוא מחולל בעקיפין הפחתה דראסטית בכמות המשקעים באותו אזור. כך קורה ביערות העד של ברזיל: יש ירידה קשה בכמות המשקעים בכל אזור שבראו את עציו. כלומר, מדיניות הייבוש הנוכחית עלולה להחזיר את ישראל למצבה בתקופת משה רבנו: מדבר שומם, עמלקים, וביום טוב קצת מן משמיים.

והגרוע מכל: התבוסתנות הסמולנית הזאת היא בכלל מבית מדרשו של ביבי, האיש שהניף את דגל הפירוק של מנהל מקרקעי ישראל, ובמקום זאת מצחיח את מקרקעי ישראל (אך אפילו עמדת מודיעין אחת הוא לא הצליח להכניס לארבע הקומות של המנהל באזור המרכז).

צילום: אודי תגרי
מערכת מיחזור של חברת פעמיים בבית פרטי בר''ג. המשאבה בארון משמאל צילום: אודי תגרי

בכנסת, בשונה מהממשלה, הדברים זזים לכיוון החיובי, וקבוצה רבגונית מחבריה (מקדימה, ישראל ביתנו, העבודה וחד"ש) הניחה על שולחן הכנסת הצעת חוק, לפיה כל בניין מגורים שייבנה בישראל יחוייב בהפרדה של צנרת המים האפורים (מי אמבטיה+כיורים+מכונת כביסה+מזגנים) מהמים השחורים (אסלות+מטבח). המים האפורים ימוחזרו להשקייה ולהחזרה מקומית למי תהום. ( הצעת החוק המלאה - "הצעת חוק מיחזור מי דלוחין, התשס"ט – 2009").

בעקבות הנ"לים, מדור זה מרשה לעצמו להפציר בכל הגורמים הרלוונטיים בחברה הישראלית לעודד, בכל המישורים ובמלוא היצירתיות, מיחזור וטיהור מים ורודים, אפורים ושחורים: בבתים פרטיים, בנייני מגורים, בנייני משרדים, מפעלי תעשייה; מיחזור וטיהור מקומיים, של כל המים שהצרכן הרגיל צורך, בו במקום, והפניית העודפים למי התהום. זה ריאלי, זה אפשרי, זה כדאי, הטכנולוגיות והידע זמינים, והעיקר: זה חיוני והכרחי. 


צילום: אודי תגרי
אגן טיהור צמחים של איילה למערכת ביתית. אסתטית, לא גדולה, יעילה צילום: אודי תגרי

נכון להיום, כל המים שאנו צורכים בבית ובמשרד מוזרמים לביוב אחרי שימוש חד פעמי, ועושים את דרכם לאי-שם. כ-20% אחוזים מהם או יותר דולפים בדרך לאי-שם. חלקם מתחרצפים אל חוף הים. השאר ממתינים לגשם הראשון ואז גואים במפתיע ברחובות יפו (תמיד יפו! אחרי הגשם הכבד הראשון! מדהים!). וחלק מהם – הבה נודה על האמת - מגיעים לבריכות טיהור, מטוהרים, ומוחזרים לשימוש שני בהשקיה. 

תפיסת המים האפורים מציעה אם כן להזרים לביוב רק את מי האסלות העשירים באוכל-לשעבר, ומי מטבח העשירים בחיידקי טרום-אוכל מהסוג הגועה ופועה אחרי כמה שעות באקלים הישראלי. ואת כל המים האחרים – למחזר. כלומר, מי אמבטיה ומקלחות, כיורי רחצה, מדיח וכביסה, כ-70 ליטרים בממוצע יומי, לפי נתוני רשות המים לשנת 2007 (ראו טבלה). למחזר בו במקום, להשקיה. ואת העודפים, להזרים למי תהום.

לפי חשבון פשוט, משפחה של חמש נפשות תוכל למחזר כך 350 ליטרים ליום, שהם כמעט 130 קוב בשנה. חוסך המון מים, חוסך איגרת ביוב, חוסך אנרגיה, חוסך הובלה, חוסך דליפות. מה עוד תבקשי מאיתנו מכורה?

עיבוד מחשב: אלכסיי טקצ'ב
עיבוד מחשב: אלכסיי טקצ'ב

יש כל מיני שיטות למחזר מים אפורים. אופציה אחת היא לקדוח חור ברצפה של המקלחון ולהוביל את המים בצינור לחצר. או לחבר צינור ארוך למכונת הכביסה, ולהשקות איתו את הדשא, כל פעם במקום אחר. פרטץ', אבל יעיל.

שיטה ממוסדת יותר היא לרכז את יצרני המים האפורים ולהוביל צינור יחיד למיכל אחד, וממנו להוביל את המים ליעדיהם השונים. חברת פלסגן למשל  בנתה את המערכת שלה בשיטה הזאת. החברה מציעה מערכת הכוללת מיכל של 200 ליטר, מסננת בכניסה למיכל, משאבה טבולה שדוחפת את המים המצטברים במיכל ליעדם במערכת של טפטפות, מסננת חיצונית, ובקטריות "ירוקות" לטיפול בבוצה ובשומנים (בקטריות ירוקות מסוגים שונים ומשונים, לטיפול בשומנים, בוצה, ושאר מרעין בישין הנודפים מהביוב או סותמים אותו, אפשר לקנות בחברת ביוקלין).

חברת פעמיים מציעה מערכת דומה, הכוללת שיפור ה בצורת מערכת של סינון אינרטי (פילטרים של פחם) בכניסה למיכל, כאשר המשאבה נמצאת מחוץ למיכל, מבנה המאפשר לרוקן את המיכל לגמרי ומונע הצטברות של בוצה ריחנית. שתי המערכות, של פלסגן ו"פעמיים", מחוברות לגיבוי של מים שפירים למקרה שבעלי הבית נסעו לקורס ויפסנה בחצבה (12 יום ברוטו). שתי המערכות פשוטות יחסית, עלותן נעה בסביבות 4,500-6,500 שקל תלוי תוספים שונים ולפני מיקוח, וכל עוד בעלי הבית לא חופפים את הראש עם חומצה גופריתית ואינם משקים את ערוגת התבלינים עם המים הממוחזרים, השיטה טובה לאדם ולצומח.



צילום: אודי תגרי
מערכת ביתית של פלסגן במושב בני עטרות. יעילה, דיסקרטית ויחסית לא יקרה צילום: אודי תגרי

מערכת אחרת לגמרי מבחינת התפיסה שלה היא זו של אגן ירוק (wetland). מערכת זו לא רק ממחזרת את המים – היא מטהרת אותם דרך אגן אגרגטים (אבנים) וצמחים מסויימים. באזור שורשי הצמחים מתפתחת סביבה המעכלת את הרעלנים שבמים, ומטהרת אותם. זה לא הוקוס פוקוס, אלא השיטה שבה הטבע נוהג לטפל בעצמו. חברת "איילה מים ואקולוגיה" ממושב ציפורי היא נציג בולט של המגזר הזה. החברה, הקיימת מעל 20 שנה, מתקינה אגני צמחים, היכולים לטהר כל סוג של מים, כולל מים מזוהמים ברמות גבוהות ביותר.

עבור הצרכן הביתי, החברה מתקינה אגנים בגדלים שונים, שבהם שתולים צמחים הניזונים מהפסולת (= מלחים, כימיקלים) שבמים. האגן עצמו אינו אלא ערוגה גדולה ואסתטית של צמחים שונים (ראו צילומים). המים נכנסים אל האגן ויוצאים נקיים יותר.

לאגן מסוג זה מספר יתרונות: בראש ובראשונה, הוא לא רק ממחזר, אלא מטהר. שנית, הוא יכול לטהר מים מזוהמים בדרגות גבוהות ביותר (כולל זיהום של מתכות וכימיקלים כבדים). עבור הצרכן הביתי, אגן זה יכול לטפל בקלות במי מטבח, העשירים מאד בחומרים אורגניים (כ-33 ליטר ביום במטבח לאדם ממוצע, ראו טבלה). לא מעט.

תופעת הַלוואי נהדרת של מערכת זו היא האסתטיות שלה; החווה של "איילה" בציפורי – אותה היא חולקת עם חברת עופרה ) המשתמשת בשיטות דומות לפיתוח וטיהור בריכות מים אקולוגיות – היא גן עדן של בריכות ואגנים מרהיבים, המטהרים מים מזוהמים בדרגות שונות: האוויר צלול ואין בו שמץ צחנה, זבוב או יתוש.

המערכת הזאת כבר יקרה יותר: מערכת אגנים ירוקים לטיהור מים אפורים של חמש נפשות, כולל מי המטבח, תעלה 25,000 ₪ לפני עמידה על המקח.

בנוסף למערכות האלה, קיימות בשוק הפרטי מערכות עוד יותר משוכללות של טיהור ביולוגי באמצעות חיידקים, המטהרות את המים ל"איכות בלתי מוגבלת", לדבריו של אורי מורן, מומחה לפיתוח מערכות אקולוגיות ו"שימוש מושכל במים". עלות מערכות כאלה תהיה בסביבות 50,000-75,000 ₪, ובקצה העליון שלהן נמצא מערכות המפיקות מים שפירים בשיטות של אוסמוזה הפוכה – ובמלים אחרות, מתפילות מים.

למערכות שנסקרו כאן (ויש עוד, מן הסתם), יש יתרונות וחסרונות שונים. חלקן "מעל הראש" של הצרכן הממוצע. חלקן לא מספיק מדוייקות. אבל כולן מציעות גישה שפויה, קונסטרוקטיבית ויצירתית, בשונה מהגישה של "נייבש אותם עד שיתביישו".

בארץ שפויה במצבה של ישראל, כל אדם הבונה בית חדש היה מחוייב בהפרדת מים אפורים, והמדינה היתה מסייעת בסבסודה, כי זה משתלם לכולם – ולחברה הישראלית יותר מכל. אבל אנחנו בישראל, ואצלנו אפילו תקנים למערכות כאלה אין, ואזרח שהיה מבקש להקים מערכת כזו בביתו בצורה חוקית, ומודיע על כך לשלטונות, היה יכול לשכוח מקבלת היתר בנייה.

כי אצלנו אוהבים לחזור על המנטרה של "חבל על כל טיפה", אבל כשאדם רוצה לחסוף מאות אלפי ליטרים בשנה, על חשבונו, אוסרים עליו.

אודי תגרי הוא (מלא את החסר)

כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

הבית של ננה

צילום: אודי תגרי

ננה, בתי הבכורה, תהיה בת חמש כאשר ניכנס לבית שטור זה עוסק בתכנונו ובנייתו. אני מקווה שהיא תאהב אותו

לכל הכתבות של הבית של ננה

עוד ב''הבית של ננה''

כותרות קודמות
כותרות נוספות

מדורים

  

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים