אם אובמה לא מקצץ

אובמה יגיע לקופנהאגן עם הרבה מילים יפות וסיסמאות דרמטיות, אבל בלי התחייבות למספרים קונקרטיים. ואם הוא לא מתחייב - גם לסין ולהודו אין סיבה להתחייב לקיצוץ בנזקי הסביבה

אביב לביא | 9/10/2009 10:03

בימים האחרונים אווירת הנכאים כבר התחילה לבצבץ על פני השטח. הקולות הופכים ברורים - ומדוכדכים - עם כל יום שעובר: בעוד פחות מחודשיים יתכנסו אומות העולם בקופנהאגן במטרה לסמן יעדים ברורים למאבק בהתחממות הגלובלית, והמצב לא מזהיר. ברחבי הכדור (בנגקוק ואחר כך ברצלונה) מתקיימים סבבים אינטנסיביים של מגעים בניסיון להגיע אל הפסגה עם קווי מתאר להסכם, אבל אין הרבה אופטימיות כרגע. "נותרו רק 10 ימי משא ומתן עד קופנהאגן",‬ אמר השבוע מזכ"ל האו"ם באן קי מון, "בתקופה הקצרה הזו אנו צריכים להחליט מה דרוש למען העתיד שלנו".

ברק אובמה. לא מספק את הסחורה צילום: אי- פי

מוקד הדאגה העיקרי נמצא בוושינגטון. ברק אובמה היה התקווה הגדולה של המהפכה הירוקה, אבל כמו בתחומים אחרים גם כאן היא בבוץ הפוליטי האמריקאי. אם הכישלון המביך לייבא את האולימפיאדה לשיקגו הוא בעיה פנים-אמריקאית, החולשה בתחום מהפכת האקלים היא כבר בעיה של כולנו. בעידן בוש, ארצות הברית היתה מכשול בפני כל מאמץ גלובלי לקיצוץ פליטת גזי חממה; אובמה התכוון להפוך אותה לקטר, אבל לפי שעה לקטר אין מספיק כוח כדי למשוך את הרכבת.

לב הבעיה טמון בכך שאובמה לא הצליח להעביר את חוק האקלים בסנאט. החוק התכוון להכתיב למשק האמריקאי קיצוץ של ‭20%‬ בפליטות עד ‭,2020‬ אבל לפי שעה הוא תקוע בגלל ההתנגדות רבת העוצמה של התאגידים הכלכליים ושלוחיהם בגבעת הקפיטול, ומשום שהמערכת הפוליטית האמריקאית עסוקה ברפורמת הבריאות. המשמעות: אובמה יגיע לקופנהאגן עם הרבה מילים יפות וסיסמאות דרמטיות, אבל בלי התחייבות למספרים קונקרטיים. ואם הוא

לא מתחייב - למה שהסינים וההודים, למשל, יכניסו את עצמם לסד הזה?

החשיבות של ארצות הברית כראש חץ נובעת לא רק מהעובדה שהיא אחראית לכרבע מהפליטות בעולם, אלא גם מהעמדה המוסרית-עקרונית של המעצמות החדשות. הרי רוב הצטברות הפחמן באטמוספירה ונזקי ההתחממות עד כה הם תוצאה של הפיתוח המואץ והמופקר של מדינות המערב המתועשות. עכשיו באות אלה שכבר טובלות להנאתן בעושר שהושג על חשבון הפלנטה, ודורשות מהמדינות שנמצאות בעיצומו של זינוק כלכלי - בראשן סין והודו - לקחת חלק שווה במאמץ הקיצוץ.

הסינים וההודים, בצדק מסוים, רואים בכך עוול היסטורי. כדי שהם ישתכנעו לבלוע את הצפרדע ולהתגייס למאמץ, ארצות הברית צריג כה לשמש דוגמה. בינתיים, כאמור, אובמה לא מצליח לספק את הסחורה: השבוע הוא חזר מקופנהאגן בלי אולימפיאדה, ובעוד חודשיים הוא עלול לחזור משם בלי מתווה מוסכם ומחייב להצלת הכדור. ועם כל הכבוד לספורט, מצבו של הכדור האמיתי קצת יותר מדאיג.