רוני רון העיד: לא ידעתי להתמודד עם הפחד
אי אפשר היה לטעות, רוז הייתה מפורקת. שמתי אותה בתוך התיק והלכתי לקבור את הפחד. התחננתי שתחזור". עדותו של רוצח, פרק ב'
- ממה מורכב רוצח: עדותו של רוני רון, חלק א'
"עברה תקופה מסוימת עם רוז והבנות, והיה קושי עם הגידול שלה בבית. אני רואה את זה ושותק", סיפר רון בחקירתו. השופט אברהם טל: במה התבטא הקושי? "הילדה, היו לה בעיות תקשורת. רוז הסתדרה עם הבת הקטנה שלי ושל מרי, אבל לא עם האמצעית. היא הגיעה חולה לארץ והדביקה את הילדה הקטנה בברונכיט. הילדה אושפזה בלניאדו ונאלצנו לעשות תורנויות בבית החולים. רוז לא התאקלמה בבית. היינו עייפים מהגידול של שלושתן, כל הזמן היינו ערים. מפני שהילדה הקטנה הייתה מאושפזת בלניאדו לקחנו אותה לאמא שלי, שהתלהבה ממנה
רוז המשיכה להתגורר בביתה של ויויאן יעקב, הסבתא-רבתא שלה, גם לאחר שאחותה הקטנה החלימה ושוחררה מבית החולים. "למה רוז לא חזרה הביתה?", תהתה התובעת, עורכת הדין אנה אבידוב. "זה לא שהיא לא חזרה הביתה", מסביר רון. "אנחנו היינו הולכים אליה, היא הייתה באה בסופי שבוע. כמו שהייתה תחרות על רוז בין צרפת לישראל, בין ההורים, אז עכשיו התחיל גם עם אמא שלי, היא גם רצתה אותה. כולם רצו את הילדה. כולם התלהבו ממנה ורצו שהיא תבוא אליהם".
אם כולם התלהבו מרוז, למה חיפשתם לה מוסדות?
"בהתחלה כולם רצו את רוז".
מה השתבש?
בשלב הזה רון מנסה להתחמק מתשובה ולספר שניסה לרשום את הילדה לגני ילדים אך הם סירבו לקבל אותה משום שהיא נוצרייה. "שאלתי למה חיפשת לה מוסדות, ואתה עונה 'לא רצו אותה'", מקשה אבידוב. "יש ילדה בת ארבע וחצי, כולם אוהבים אותה..." - "ואני הכי מכל", קוטע אותה רון.
או-קיי, אתה הכי מכל. אז מה השתבש?
"היה לה קושי בהסתגלות היומיומית מבחינת תקשורת, גם עם מבוגרים וגם עם ילדים בגילה. אחר כך היו בעיות התנהגות, בבית ומחוץ לבית. זה התחיל בעשיית הצרכים באופן קבוע, אם זה על המיטה שלה או במקומות אחרים. היו לא מעט פעמים שכיבסתי דברים כמו שהם או זרקתי לפח האשפה, שמיכה, כרית או בגד. זה היה כנראה בשביל למשוך יותר תשומת לב. רוז הייתה קמה, הולכת לשירותים, אחר כך היא הייתה הולכת למטבח, היינו מגישים לה קורנפלקס, ואם היינו עוזבים אותה לשנייה היא עוד פעם הייתה עושה צרכים על הכסא".
על פי כתב האישום, ב-12 במאי ביקשה הסבתא ויויאן מרון שייקח את רוז, משום שעליה להיעדר מהבית בשעות הערב. "אמרתי לה: 'אני מחזיר לך אותה יותר מאוחר', והיא אמרה לי: 'לא יותר מאוחר מ-23:00'. היא ביקשה ממני להביא לה תחתונים וגרביים כי נגמרו לה. אמרתי לה שלא מוצא חן בעיניי החולצות שהיא קונה לה, כי אנחנו אוהבים חלק ולא חולצות מצוירות בדמויות.
"לקחתי אותה אלינו הביתה, לקחתי תיק שמצאתי מתחת למיטה, הוצאתי את הבגדים מהארון, לקחתי הרבה תחתונים וגרביים כמו שהיא ביקשה והכנתי לה תיק. ירדתי מהבית, נכנסתי לאוטו, רוז ישבה מאחורה, קשרתי אותה ונסענו. בדרך שמענו קצת מוזיקה והילדה שמחה".
ומה קרה אז?
רון משתתק ובעיניו מופיעה לחלוחית, לראשונה מאז החל את עדותו. "התחלנו לנסוע לכיוון הבית. תוך כדי הילדה הספיקה להתנתק מהחגורה. היא השתוללה וקפצה באוטו. הסתובבתי ונתתי לה פליק".
מה זה פליק. תסביר.
"העפתי לה סטירה, ככה עם גב היד", הוא אומר, ודופק על דוכן העדים בעוצמה. "העפתי אותה והיא התעופפה מאחוריי על הדלת של האוטו ונפלה על המושב. נתתי לה את הסטירה כי בזמן שהיא השתוללה היא דפקה לעצמה את הראש בתקרה, ולא רציתי להחזיר אותה לסבתא עם מכות בראש. מספיק היא נדנדה לי שאני לא מפנק מספיק את הילדה. לא יכולתי שלא לתת לה את הסטירה. זה נשמע מזעזע כי אם היית מחזיר אותי לאותה השנייה, בטח לא הייתי נותן לה אם הייתי יודע שזה יגרום למוות, אבל בעוד אלף פעמים אחרות הייתי נותן".
"הייתי עם הפנים לכיוון הנסיעה, המשכתי לנסוע. לא ייחסתי לזה בכלל חשיבות. ראיתי דרך המראה רק את הרגליים שלה. הנחתי שהיא מאוכזבת, מכונסת בתוך עצמה. רציתי לעצור בתחנת אוטובוס כדי להרגיע אותה, אבל התחנה הייתה מלאה אז המשכתי לנסוע. ואני כל הזמן מדבר איתה: 'רוז, רוז, מה שלומך? דברי'. אז הגענו לצוק בחוף הים, עצרתי את הדלת, פתחתי את הדלת מאחוריי ואני רואה את הילדה מוטלת על המושב, הראש שלה דבוק לידית של הדלת. אני נוגע בה והיא לא מגיבה. משכתי אותה אליי וראיתי את הראש שלה שמוט לגמרי. הראש היה מפורק".
השופט: איך ידעת שהיא לא רק איבדה את ההכרה?
"היום אני מבין שנתתי לה סטירה אחת יותר מדי. הרמתי אותה על הידיים והבנתי שהיא מפורקת. אי אפשר היה לטעות - הילדה התפרקה לי בידיים. הראש שלה היה תלוי".
למה לא נסעת איתה לבית חולים?
"נכנסתי להלם, לפאניקה, לחרדה. הייתי בהיסטריה עם עצמי, פחד, מורא גדול. אני בחיים לא נפגשתי עם מוות, אבל אי אפשר היה לטעות. הילדה הייתה גמורה. היום אני מבין שאני לא יודע להתמודד עם פחד. לא ידעתי מה לעשות. הרגשתי אבוד עם עצמי. צעקתי לאלוהים בשמים 'רוז, רוז'. אמרתי 'אבא מבקש ממך סליחה'. התחננתי שהיא תחזור. שמתי את הילדה על המושב בחזרה. לא ידעתי מה לעשות. מצאתי את עצמי נוסע על כביש החוף. אני לא זוכר כלום מאותו הזמן, חוץ משני רגעים. הנקודה הראשונה שאני נוסע על כביש החוף, ואז הכביש נגמר. הנקודה השנייה היא שאני מוצא את עצמי בירקון. אחרי זה אני לא זוכר".
שנייה לאחר מכן, באורח פלא, שב לרון הזיכרון והוא מתאר את אשר אירע על גדות הנחל. "הוצאתי את הילדה, הוצאתי את התיק, והלכתי לכיוון המים כשהילדה עוד הייתה אצלי על הידיים", אמר. "הלכתי ברגל וזהו. שמתי אותה בתיק והלכתי לקבור את הפחד שלי. את אי היכולת שלי להתמודד עם המוות. אני נלחמתי על הילדה הזאת, כשאף אחד לא רצה אותה, ודווקא לי מכולם קרה האסון הזה".
הסנגור: נסעת אחר כך עוד פעם לירקון?
"לא".
הסנגור: אבל בחקירה סיפרת שהגעת לבקר בירקון.
"אה... שרציתי להתאבד? רציתי להצטרף אליה, לא חשבתי בבהירות. פחדתי איך אני אשאיר את מרי לבד עם הילדות".
בחקירתו הנגדית התעמת רון עם גרסאותיו הסותרות. בין היתר, סיפר במשטרה שהכה את רוז כי אמרה "איכס" על ופל שאכלה. "בחקירה הראשית אמרת הפוך, שהילדה רצתה ופלה", שאלה אותו אבידוב. "היא רצתה ופלה", השיב רון, "אבל כשהיא קיבלה אותה היא אמרה 'איכס' וזה מה שהרגיז אותי".
הסיבה לסטירה משתנה כל הזמן: קודם זה היה איכס על האוכל, אחר כך זה היה הקפיצות שלה. "היא רצתה ופלה ואז היא אמרה איכס. זה הרגיז אותי. הסטירה החינוכית הייתה על הקפיצות". גם לגבי ביקורו השני בפארק הירקון יש שלל גרסאות. גם במשטרה שינה רון את גרסתו פעמיים. פעם אחת הכחיש כי הגיע לירקון פעם נוספת לאחר הרצח. בפעם השנייה הודה וסיפר כי חשב להתאבד "ולהצטרף לרוז".
התובעת: מה גרם לך לשנות את הגרסה?
"אולי פשוט נזכרתי".
נזכרת בדבר הפעוט הזה שהלכת להתאבד?
"כן. אני אין לי את הכוחות האלה שיש לדודו טופז ולאסף גולדרינג, אני מצטער לאכזב את כולם".
ב-12 באוגוסט דפקו השוטרים על דלת משפחת רון-פיזם. "פחדתי", מספר רון. "עוד לא עיכלתי את מה שקרה. אמרתי להם בהתחלה 'הילדה פה, הילדה שם'. שהיא אצל הסבתא, שהיא בבית חב"ד. סיפרתי להם סיפורים כי עוד לא סיפרתי לאמא מה בדיוק קרה והסתרתי את זה מקודם.
"השוטר הראשון שהגיע לקח אותי לבית של אמא שלי ולבית חב"ד. הם לא קיבלו את הגרסה הראשונית שלי שהילדה מתה. הם אמרו: 'דיברנו עם הסבתא, דיברנו עם האחות, לא יכול להיות שהיא מתה'. הודיתי על היום הראשון, אחרי 18 שעות, והצבעתי על המקום שזרקתי את הילדה".
רצית שימצאו אותה?
"רציתי שמרי תדע ורציתי שיהיה קבר. מרי כל הזמן אמרה לי שיש לה סיוטים בלילה. השוטרים הבטיחו לי שאם אני אגלה איפה הילדה הם ישחררו את מרי והבנות מהמעצר. הן לא צריכות לסבול בגלל טעות שאני עשיתי".
ביום עדותו השני, כאשר נחקר על ידי עורכת דינה של מרי, רויטל סויד, משנה רון את גרסתו ומודה שמרי דווקא ידעה על מותה של רוז לפני המעצר. "יש לה תחושות של אמא", העיד עליה רון, "היא ידעה שמשהו לא בסדר ולא יכלה לשים את האצבע על הנקודה. היא הרגישה".
סוויד: איך סיפרת לה?
"סיפרתי לה כמה ימים לפני המעצר. אמרתי לה שקרה משהו לילדה. שקרתה תאונה".
השופט: סיפרת למרי שהיא לא בחיים?
"בהתחלה סיפרתי לה שהיא אצל אמא שלי, אחר כך שהיא בבית הספר הצרפתי. סיבנתי אותה, העיקר להרחיק אותה מהעניין. בשלב מסוים היא הבינה שמשהו לא בסדר, ואמרה: 'בוא ניסע לשם, נראה את פינת המשחקים, את הגינה, את האולם'. אז אמרתי לה: 'מרי, הילדה לא בחיים'. היא התעלפה. היא הסתגרה במקלחת כמה שעות. אחר כך שאלה: 'זה אמיתי? זה נכון מה שאמרת לי?'. אמרתי לה: 'לא, זה רק תאונה'. לא רציתי להלחיץ אותה שהיא תתעלף שוב. אבל היא לא קיבלה את זה והתחילה לצרוח ולצעוק: 'תביא לי את הילדה עכשיו'".
היא לא חשבה להתקשר למשטרה?
"לא, מרי לא טובה בטלפונים, אין לה שפה והיא מתביישת. היא חפרה ונברה ורצתה לדעת מה קרה".
מה גילית לה?
"בסוף היא ידעה שהיה אירוע, שהילדה נפגעה בו ושהיא כנראה מתה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם