כמעוף הנשר הצהוב
הרגולציה התקשורתית בישראל היא בדיחה. וכולנו ממשיכים להזריק אדרנלין סנסציוני לוורידים
גמרתי את הצום עם רצון לקצת חשבון נפש מקצועי בתיבול עדין של מרירות. בשל קריאת העיתונים בשבועות האחרונים, לקיתי בדלקת עיניים רקטומלית. אתם מכירים את זה. העצבים בעיניים מתערבבים עם העצבים של התחת והבנאדם מקבל הסתכלות מחורבנת על החיים. וכך מצויד בתובנה זו ובמצב רוח פולני מהבית, אני יורה מול המחשב. צריך פה השתדלות. לא להתחסד ובעיקר להימנע מבריחה אל מתחת גלימת הצדקנות הישועית. יורים ובוכים זה הטריק הישן ביותר בספר.
ההנחה המקובלת היא כי מקור המונח "עיתונות צהובה" במלחמת המו"לים האמריקאים האגדיים, ג'וזף פוליצר וויליאם רנדולף הרסט. פוליצר פרסם בעיתונו סדרת קומיקס פופולרית בשם "הילד הצהוב". הרסט גנב את המאייר. פוליצר המשיך לפרסם את הסדרה עם מאייר אחר. התפתחה תחרות חסרת מעצורים שבסופה נולד המושג. ברשותכם הצעה אחרת. אסוציאטיבית. הנשר המצרי הוא דורס אוכל נבלות המתהדר בצבע צהוב בהיר תחת עיניו. ככל שהרקע צהוב יותר כך הופך הזכר לאובייקט מיני נחשק יותר. את הגוון הצהוב משיג הנשר על ידי אכילת צואה. רק הנשר החזק יותר ובעל הקיבה העמידה יותר, יכול לאכול מספיק חרא כדי להיות צהוב ולהפוך ללהיט בקרב הבנות. יש תחרות.
ואם תחרות אז קבלו אלגוריה מעיסוק שמרוויחים בו יותר מעיתונות. בקיץ 2000 נערך בבנגקוק כנס פרוצות בינלאומי. מושב הפתיחה החל בנאומה של מאדאם אוי0בי, אחת הנשים החשובות והמשפיעות בתעשיית המין המפותחת של המדינה. אוי-בי ראתה יותר תקרה ממיכלאנג'לו וליאונרדו ביחד. בנאומה מתחה המאדאם ביקורת על תוכנית המין הבטוח של הממשלה התאילנדית שנהגתה בשל מגפת האיידס.
לטענתה, היה מדובר בתוכנית קיצונית הפוגעת בזכויות הפרט. וכך אמרה מאדאם אוי-בי באלו המילים ממש: "אני לא חושבת שקונדומים הם הכרחיים בגלל שאם את מקבלת הרבה לקוחות ביום, הזרעים נלחמים אחד בשני ומתים".
אין אתיקה בתקשורת. כי אין מי שיאכוף אותה. כי לא יכולה להיות אתיקה וולונטרית כשהתחרות פרועה, קל וחומר שהיא הופכת לנואשת. כל תירוץ הוא זיבול שכל. רק רגולציה יכולה לנסות לנטרל תופעות לא אחראיות, פרסומים נטולי מעצורים כמו שחווינו בשבועות האחרונים. אבל הרגולציה בישראל היא בדיחה. זה לא סוד שהתקשורת בכלל והעיתונות הכתובה בפרט נתונות במלחמת הישרדות. בכל העולם תפוצת העיתונים בירידה, עיתונים נסגרים, משכורות מקוצצות. המלחמה בין כלי התקשורת על פרסומות מסלימה.
פועל יוצא מכך, וסליחה על הקלישאה הלעוסה, המולך הוא הרייטינג. קנה המידה היחידי מהבהב בניאון אדום של מכון עיסוי, המזבח דורש את ליטרת הבשר. בעניין ההיצע והביקוש אפשר להתווכח מה קדם למה. הפרה
קחו לדוגמה את סצנת הטוקבקים הישראלית, שמגיעה יום-יום לשיאים מחליאים. לעתים נדמה שמדובר בקיא תודעתי, כמו כדורי השיער שפולטים הצבועים לאחר העיכול. שלא תבינו לא נכון. הטוקבק הוא רעיון דמוקרטי כביר. הוא פתח ניקוז מוגלות, קתטר שדרכו זורם הקיטור המוצדק של ציבורים שמודרים מעולם התקשורת. אבל האכזריות, השנאה, הבוז והעלבונות מכל המחנות האפשריים, עוברים את גבול האנושיות הבסיסית, זו שצריכה וזכאית לשוק דעות חופשי.
נניח לקוראים, ונשוב לאירוע המכונן שבגינו נכתב הקטע. בראיון לאולפן שישי האחרון סיפרה רונה רמון על צלמי העיתונות שהמתינו מחוץ לביתה עוד בטרם הגיעו נציגי חיל האוויר לבשר לה על מותו של בנה בתאונת מטוס. רמון קראה לאותם צלמים לעשות חשבון נפש. בעקבות דבריה הבהיר המנחה, יאיר לפיד, שהוא מתבייש. לא ראוי ולא מכובד להיכנס לוויכוח עם האם השכולה, אבל לפני שמעמידים את הצלמים והכתבים מול קיר הקלון ומורחים אותם בזפת, בואו ננסה זווית אחרת. לכתבים ולצלמים שעמדו מחוץ לביתה של רונה רמון לא הייתה ברירה. שם מקומם בשרשרת המזון התקשורתית. אף אחד לא רוצה להיות שם. זה לא כיף. זה גם לא הישג של פוליצר להיות מי שמשיג ראשון את תמונת האם האבלה. ומי שחושב שכן הוא חולה רוח.
לא נעים להיות מי שממתין מחוץ לבית של משפחה שעולמה חרב לעולם. הרבה יותר נוח להיות בעל טור, כמוני למשל, ולפרסם מאמר מפעים שפורט על כל נימי הרגש ולדון ברותחין את הפועלים השחורים של המקצוע. מכאן, שלבוא חשבון צריך עם השיטה, לא עם הפיונים. עם התחרות המסחרית שבגינה עיתונאים נעים בתזזית מבוהלת כמו כדורים בתוך מכונת פינבול. אתם רוצים את האמת בפרצוף. כסף. כסף. כסף. אם לא היה לזה ביקוש, אז הצלמים היו מחכים בפפראצי למנהל יד שרה. צריך לבוא חשבון גם עם הצורך הציבורי בהזרקת אדרנלין סנסציוני לוורידים שכמו אצל נרקומנים, שוקעים, וקשה יותר ויותר למצוא אותם.
סיקור מותו של סרן אסף רמון ז"ל צריך להיבחן מעוד היבטים תקשורתיים. האם לשכול יש רייטינג? האם תופעת הסלבריטאיות חדרה למקום המקודש ביותר במציאות הישראלית? כן, זה חומר נפץ. בבטן כולם מרגישים את הבעייתיות, מפחיד לנגוע בעצב חשוף כמו בקו מתח גבוה. ננסה בזהירות. הנשיא, ראש הממשלה, שרים, טובי בעלי הטורים הספידו את אסף רמון ז"ל. ובצדק. סיפור גבורה ישראלי. אתוס לאומי.
הבעיה היא שלא שמענו את קולם במקרים נוספים, כמו לאחר מותם של חללי צה"ל אחרים. לא מפורסמים. חללים בלי סיפור גדול מהחיים. כיצד חשים הוריו של אור חדד, לוחם גולני שנהרג לפני קצת יותר מחודש בתאונת אימונים. הנשיא וראש הממשלה לא ספדו לו. גם לא לסמל אורי חן ז"ל, לוחם גולני שנרצח בבילוי סוף שבוע יומיים קודם לתאונה האווירית בה נהרג רמון. האם התקשורת אשמה או המציאות?
הוואקום המוסרי דורש הכרעה אתית עם מסקנות מעשיות. תקנון, סעיפי שולחן ערוך ממש, מה עושים, איך, כמה. אולי רגולציה תימנע למשל תופעות מכוערות כמו מלחמה על בלעדיות בפתח בית משפחה שכולה (גם אם מדובר בקורבן רצח פלילי, בת 15). נניח, שיוחלט על "פול", כלומר נציג אחד לכל אחד מסוגי המדיה שיביא חומרים משותפים. יש גם מקום לקבוע מדיניות ברורה, דהיינו כללי טקס מדויקים לגבי אופן ההתייחסות של מנהיגי המדינה למקרה שכול שילמדו מגישת הרמטכ"ל גבי אשכנזי שהקפיד על התנהלות ממלכתית, לא היסטרית ושוויונית.
נא להמתין לטעינת התגובות
