זאת כפרתי: עדיפה התבוננות בנפש במקום סיסמה על "חשבון נפש"
נדב הלפרין, 15, מציע כי במקום תהליך פשטני של בקשת סליחה במסרונים, ננצל את היום הקדוש בשנה כדי לערוך התבוננות אמיצה אל תוך הנפש שלנו
תחושת ההתכנסות וההתחבטות האישית, היא חלק בלתי נפרד מאווירת יום חתימת הדין. המהלך הנפשי שאדם נאלץ לבצע לפני היום ובמהלכו, הוא בבחינת שאיבת מים מבארות שחצבת בעצמך, אולם תמיד דאגת להתרחק מהם. התפילה האין-סופית של יום הכיפורים, היא מעין ניסיון מאומץ להעביר את המים העכורים תהליך סינון.
אתה מוצא את עצמך מתבשל לאטך במיץ מרוכז של מעשיך, העייפות והרעב מנתקים אותך מעולם החומר מחד, אך מאידך, הם לא נותנים לו לצאת מתודעתך לרגע.
דווקא הדיסוננס הזה, שקורע את המתפלל בין פנטזיות על כוס מים למחשבות קיומיות, מביא להבנת המהות והצורך בצום מכפר שכזה - לעולם לא תצליח להתנתק מהעולם "הטפל", לעולם אל תוותר על החתירה אל העיקר.
אם להמשיך במשל הבאר, הסליחה, אולי הסממן המובהק ביותר של יום כיפור, מסמלת את שאיבת המים הראשונית מהתהומות הפנימיים. האמת היא, שגם מהסליחה ראוי לבקש סליחה, הפכנו אותה לזולה וקלה, נחלתם הבלעדית של אסמסים נון-שלאנטיים שנכתבים בחטף, וחבל.
נוח מאוד להסיר את עול הסליחה מהכתפיים באמצעות הודעה לקונית, פטור ממחשבות מהותיות על סליחה, גרוע יותר מאי בקשת סליחה. אחרי ששלחנו את תחנונינו למחילה לכל רשימת התפוצה, שכחנו לגמרי את מי שעשינו לו עוול, מצידנו שישב עם הסלולארי ביד וישתוק. אפילו חשבון סלולרי גבוה, פחות מפחיד מחשבון נפש ממשי.
למען
במהלך סאגת ההרהורים הפרטית שלי לקראת יום כיפור, למדתי כמה חשובה היכולת להסתכל על עצמך בסרקזם ולצחוק, להבין את מקומך ולגחך על כמה שבעצם, הוא צר בהרבה מאיך שדימית לראותו.
העולם הקטן שלי, בתקופה האחרונה, הוא עולם הכתיבה האינטרנטית, בייחוד תוך כדי צלילה במעמקי הבריכה הפנים-דתית, שמתוך אספקלריה צינית היא לא רחבה במיוחד, זה סיפור על המפד"לניק שגנב את יומנו של הצד"רניק, בזמן שהוא היה עסוק בלתקוף את החרד"לניק שקרא לו נאו-רפורמי, ולקינוח יש גם חרדים שמתפרעים בירושלים.
יש משהו תראפי בידיעה שמאחורי הזקן הרבני עטור ההוד, או המבט הפובליציסטי מלא ההוד והחשיבות, כולנו בני אדם וכולנו באותה סירה - אני לא לבד, עכשיו אפשר להיות רגוע. התרופה הזו יעילה בין השאר גם לפיצוץ בועות של חשיבות עצמית.
ממש כך, שורש "הטיפול הפסיכולוגי" של יום הכיפורים, טמון בפרספקטיבה שדרכה אתה מביט עליך ועל אחרים, לפעמים אתה צריך להכות על חטא, מדי פעם אפילו, לבקש סליחה. כשאדם עומד מן הצד ומשתומם לנוכח המציאות שבה הוא שתול, על כל תחלואיה ובעיותיה, אך גם ברגעים קסומים, החוויה המתקנת של יום הכיפורים כבר מהלכת עליו פלאים.
אסור להקל ראש במאמץ שהתהליך דורש, הוא לא פשוט, אבל מדובר בהזדמנות שמבליחה רק פעם בשנה, להתרווח על כורסת הפסיכולוג ולנסות להפוך לטובים יותר. אין שום ערובה שנצליח, אבל מוכרחים לנסות, כדי שבפעם הבאה שנחצוב באר, נוכל גם לשתות ממנה.
נא להמתין לטעינת התגובות
