הים של עזה זה גם הים שלנו
הביוב בעזה זורם בכמויות. חלק מזה באשמתנו. אבל זה בסדר, גם אנחנו נסבול מזה
את הצרה הריחנית, האקולוגית והתברואתית הזו, במידה רבה הבאנו על עצמנו. הציבור הישראלי לא מוטרד כשהשכנים מתבוססים בביוב, אבל הגיע הזמן להבין שכשהצנרת נסתמת בבניין אחד, כל השכונה מסריחה.
מצב התשתיות האזרחיות בעזה - למקרה ששכחנו, ישראל שלטה שם מאז - 1967 אף פעם לא היה מזהיר, אבל בשנתיים האחרונות, ובעיקר מאז "עופרת יצוקה", הוא הידרדר עוד יותר. ההפצצות ריסקו במקומות רבים את צנרת הובלת השפכים, והתיקונים - שעלותם מוערכת במיליוני דולרים - מתקדמים באטיות.
בעזה קיימים שלושה מתקני טיהור שפכים, שהפעלתם דורשת חשמל רב. אבל ברצועה אין אספקה רציפה של חשמל. בתחילת הקיץ התמשכו הפסקות הזרם היזומות כשש שעות ביום, ובלי חשמל סדיר מתקני הטיהור לא יכולים למלא את ייעודם.
בהעדר חשמל אפשר להפעיל את מתקני הטיהור באמצעות סולר. אלא שכאן נכנסות לתמונה ההגבלות שמטילה ישראל במעברים. כדי להפעיל את שלושת מתקני הטיהור ו-37 תחנות השאיבה ברצועה, זקוקה רשות המים של עזה לכ-100-70 אלף ליטר סולר בחודש. היא מקבלת רק כמחצית מהכמות הזו. אם מוסיפים את העובדה שכ-50 אחוז מחלקי החילוף שרשות המים העזתית הזמינה כדי להתגבר על נזקי המלחמה עדיין תקועים בהמתנה לאישורים ישראלים מקבלים מערכת משותקת.
וביוב שלא מטוהר, מוצא את דרכו לנקודת המוצא הנמוכה ביותר בסביבה - הים התיכון. שלל גופים בינלאומיים תיעדו בחודשים האחרונים את מצב התשתיות הקורסות של עזה, ביניהם הבנק העולמי ומשרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים. מדובר, כידוע, באוסף של אנטישמים, ובכל זאת הם הודאגו מעט מההשלכות של הביוב העזתי גם על האינטרסים הישראליים.
בדוח של הבנק
מפעלים כימיים, וטוב שכך, צריכים לעבור ועדות ודיונים כדי לקבל היתר להזרים את השפכים (המטוהרים) שלהם לים, בעוד כמות דמיונית של שפכים זורמת לים קילומטרים ספורים משם ונתקלת באדישות מוחלטת. הרי מה הם 80 מיליון ליטר ביוב ביום מול הסיכוי שהיד הקשה תפיל את שלטון החמאס. בינתיים, אפעס, התוכנית הזו לא כל כך עובדת, אבל הביוב, לעומת זאת, זורם לים ועוד איך.