שירות קרבי: לא במשפחות שכולות
אדם שיש לו נכות אינו יכול לשרת בקרבי. שכול הוא נכות. אולי לא לנער עצמו, אבל בוודאי לאמו
המצב הנוכחי, שבו האם השכולה יכולה לחתום על אישור לבנה לשרת בקרבי, מעמיד את המשפחה כולה במצב בלתי נסבל. רבים מהבנים, שאיבדו לא רק אב אלא גם את המודל הגברי העיקרי בחייהם, רוצים ללכת בדרכי האב.
במדינה שבה שירות קרבי נחשב לערך עליון, המצב הזה כמעט טבעי. האמהות, שחינכו את ילדיהן על זיכרון האב, הכולל גם את העובדה שנדרש לקורבן העליון במהלך שירותו, מתקשות לעמוד בלחץ של הגבר הצעיר, הדורש שייתנו לו לחיות את חייו. הן גם מתקשות לפנות עורף, לכאורה, למה שהטיפו וקידשו במשך כל חייו של הבן.
הדילמה הזו כלשעצמה די בה כדי להצדיק את נטילת ההחלטה מידי המשפחה. יש בה הוספה של ייסורים לא נחוצים על האם והבן. הוא, כדרכם של בני 18, צעיר ונלהב ומשוכנע שדבר לא יקרה לו. היא כבר עברה אובדן איום, קטיעה של חיים משותפים טרם זמנם. אבל חשובה מכך היא האחריות: מרגע שנחתם המסמך, נוספת שכבה של אחריות אישית של האם לכל מה שיקרה לבנה, בלי שתהיה לה שום יכולת להשפיע על כך.
מהרגע הזה, אפילו ייפגע בנה בתאונת דרכים בדרך לבסיס, היא לא תוכל להימנע מהמחשבה שהיה במקום משום שהיא זו שאפשרה שיהיה שם.
שכול הוא נכות
מרגע שנער בגר, הורים נבונים משתדלים לתת לו להחליט. הם יודעים שהחיים מזמנים סיכונים, הם מודעים לכך שעצם האובדן הופך קשה שבעתיים כשנוספת עליו שכבה של אחריות.
אבל כאן ההחלטה מוטלת לפתחם על ידי המערכת. כאן, הביטוי המאוס "שלחתי את בני לצבא", שהפך מטבע לשון שגור במדינה שבה האתוס התפורר, הופך פתאום אמיתי ואיום. כן, אם שחתמה על נייר הופכת באחת למישהי המעורבת בתהליך של שליחת הבן למקום שעלול לסכן את חייו.
אדם שיש לו נכות אינו יכול לשרת ביחידה קרבית, ושכול הוא נכות. אולי לא לנער עצמו, שמרגיש בריא וחסון ורוצה לממש את עצמו, אבל בוודאי לאמו.
לא רק אפשרות המוות קיימת: קיימים גם הימים והלילות של החרדה, שעובר כל הורה לחייל קרבי - אבל כאן יש להם הן משמעות מיידית של מי שכבר חווה
אובדן אחד והן את השכבה הכבדה הנוספת של האחריות, בגלל החתימה. המדינה צריכה להכיר בכך שהנכות הזו מגבילה, ולעקר את האפשרות לעקוף אותה באמצעות מנגנון לא אנושי.
זה לא רק מפני שאסף רמון מת בטרגדיה אנושית שקשה להעלות על הדעת. זה מפני שעשרות אמהות בשנה נדרשות להחלטה הזו. זה מפני שהמערכת, שמאפשרת בקלות ומתוך החלטה לאלפים לחמוק משירות בשל סעיפים של נכות נפשית, חלקם מפוקפקים למדי ביישומם, חייבת פעם אחת ליטול אחריות.
זה מפני שההסדר הוודאי של הנער, שיאבד חלק מזהותו העתידית ומימושו העצמי, בטל בשישים לעומת ההפסד הוודאי של אמו, שלחייה הלא קלים ממילא יתווספו דאגה וצער ודאיים ואפשרות לדבר שמי שלא חווה אותו יכול רק לשער כמה הוא איום. פעם אחת, בהחלטה אחת, צריך לשים לזה סוף.
נא להמתין לטעינת התגובות
