ילד כלוא במרתף: משל העיר אומלס
בעיר הבדיונית אומלס כולאים התושבים ילד אחד מתחת לאדמה כעירבון לרווחתם של כל יתר בני האדם. למדינת ישראל יש מוצא אחר למצב דומה
בסיפור הקצר של אורסולה ק' לה-גוין "ההולכים מאומלס" מתוארת עיר שתושביה מאמינים כי רווחתם תלויה בכליאתו המתמדת של ילד (או ילדה; Child במקור). מתחת לאחד מבנייני העיר מצוי מרתף ובו מוחזק בתנאים מחרידים ילד שאינו רואה אור יום.
לה-גוין מתארת מצב חד: בתושבי אומלס מוטמעת ההכרה בכך שקיומו העלוב של הילד במרתף הוא תנאי לאושרם ורווחתם של כל האחרים. הם עוברים תהליך. כשהם שומעים לראשונה על מצבו של הילד, מתעוררים בקרבם רגשות. הם חווים זעם, כאב ודחף עז של רצון לחלץ את הילד. אבל הם מתגברים על זה. הרגשות מתפוגגים לנוכח המודעות לקשר שבין טובתם לבין מצבו של הילד.
בסופו של התהליך מבינים רוב התושבים כי על הילד להישאר במרתף: "דמעותיהם נוכח העוול המשווע מתייבשות, כאשר הם מתחילים לעמוד על גודל הצדק הנוראי של המציאות ומשלימים איתה" (תרגום: נגה ברוקס, הוצאת לדורי).
במקום שבו אין אשמה, אין סולידריות
הסיפור נכתב בהשראת דבריו של הפילוסוף ויליאם ג'יימס, המתאר סיטואציה דומה, ונחתם בשאלה: האם עסקה מעין זו - טובתו של ציבור שלם המושגת באמצעות סבלו המתמשך של יחיד - היא אכן תוצאה נוראה?
סיפורה של לה-גוין מעניק לשאלה זו סוג של מענה, ובו גלומה אזהרה. העסקה שעושים באומלס היא אמנם נוראה, והיא נוראה במיוחד בשל החשש שתודעה קולקטיבית שגויה היא הגורם האמיתי למצב. איש באומלס אינו שואל מדוע בעצם מותנה האושר הכללי בהותרת הילד במרתף. הקישור בין טובת הכלל למצוקת היחיד נתפס כנתון ברור.
"אני יודעת שדבר אחד אינו קיים באומלס, וזוהי האשמה", כותבת לה-גוין. ובמקום שבו אין אשמה, אין גם סולידריות עמוקה או אחריות אמיתית לגורל הזולת. קל לוותר
על הילד. ובכל זאת, מדי פעם, מתברר שיש באומלס אנשים שאינם מוכנים להשלים עם העסקה. בסיפור, הברירה היחידה שלהם היא ללכת. הם עוזבים את העיר וצועדים לעבר מקום ועתיד בלתי ידועים, ולעולם אינם חוזרים.
מפתה, אולי בלתי נמנע, להקביל את אומלס לסיטואציות נפוצות למדי בעולמנו. "הילד במרתף" נמצא גם בערים שלנו. גם בחברה שבה אנו חיים אומללות של אחדים מאפשרת את שגשוגם השלו של האחרים. אבל מהנקודה זו, למרבה המזל, אפשר וחובה להיפרד מאומלס. לנו יש יכולת לדעת שלא יאונה לנו כל רע גם אם הילד ייפדה. שלא כמו באומלס, שבה נאלצו המעטים שהבינו לעזוב את העיר, בפנינו פתוחה אפשרות אחרת: ההכרה בכך שאין צורך בילדים במרתף כדי להגן על רווחתנו ושלומנו.
נא להמתין לטעינת התגובות
