נתניהו לא הפיק לקחים מימי כהונתו הראשונה
הברדק, השקרים, השערוריות והקקופוניה שהגיעו לשיאם השבוע, מזכירים לנו שלפני עשר שנים היה נתון ראש הממשלה בדיוק באותו מצב
והנה, ההזדמנות הבלתי חוזרת חזרה. ככה זה במקומותינו. אפילו הקבר הפוליטי הוא משכן ארעי. נתניהו קיבל צ'אנס נוסף. האם נתניהו הפיק לקחים ממה שהפיל אותו אז? כנראה שלא. הנה סיפור קטן שימחיש מצוין איך זה היה פעם: נסע ראש הממשלה נתניהו לוועידה בינלאומית גדולה במסגרת "תהליך ברצלונה". שנת 1996, אולי 1997.
תחילת הקדנציה. הוועידה התקיימה במתחם קונגרסים מפואר, המנהיגים התרוצצו מפגישה לפגישה, העיתונאים נהרו אחריהם. נתניהו קיים שם מספר רב של פגישות מרתוניות עם שועי העולם ומנהיגיו. לרובן הוא איחר. לפעמים איחורים גסים.
הייתה פגישה עם נשיא צרפת דאז ז'ק שיראק. בסיומה, תדרכו נתניהו ודוברו את העיתונאים. סופר לנו שביבי נשא דברים חוצבי להבות בפני הנשיא הצרפתי, העיר לו והסביר לו על דא ועל הא, והעביר את כל תיבת המסרים הישראלית ככתבה וכלשונה. "ומה אמר הנשיא שיראק? ", שאלנו . "שיראק", נאמר לנו, "בעיקר הקשיב".
בראבו. ניצחון הסברתי נוסף לנתניהו, לישראל ולציונות. התקשורת הקשיבה, רשמה לפניה והמשיכה הלאה. ואז, בטעות, נקלעה התקשורת למשרד מאולתר קטן של סוכנות הידיעות הצרפתית. נכנסו אנשי התקשורת למשרד רק לרגע, פטפטו עם כמה קולגות, והנה גילו להפתעתם תמליל רשמי ששחררו הצרפתים (שהיו גם מארחי הוועידה) מפגישת שיראק-נתניהו.
ומה היה בתמליל? בדיוק מה שהיה בתדרוך של ראש הממשלה, רק להפך. שיראק הטיף, נאם, צרח, צעק וכמעט השתולל על ביבי. ומה ביבי עשה? בעיקר הקשיב. לקח אז לנתניהו חודשים מעטים לאבד את אמינותו לחלוטין. בדרך נפלו לא מעט חללים. היה לו דובר מסור, שהלך איתו כל הדרך במדבר, שאולץ להתאבד בשבילו, ששכב על הגדר. אחר כך נזרק לכלבים.
גם אז, הוחזק הדובר מחוץ למעגל המידע, לא ניתנה לו גישה, לא כניסה לדיונים, אבל הוא
הוא לא הבין מה שאחריו כמעט כולם הבינו: החבורה שסביבך צריכה להיות שותפת סוד. אנשים שיידעו מה קורה ויוכלו ללוש ולתמרן את התקשורת בלי לשקר שקר בוטה, בלי לעבור קווים אדומים. צריך להיות אמון בין האנשים. לא תחת איום תמידי של בדיקת פוליגרף. וצריך להיות שקט. דממה. רוגע. מישהו מנוסה, קר רוח, כריזמטי, שינהל את העניינים. שיהיה "המוציא והמביא". שיעשה סדר.
אצל אריאל שרון ואהוד אולמרט, למשל, יועצי התקשורת היו בכל מקום, ידעו כמעט הכל, הלשכה תקתקה, אף אחד לא הסתבך בשקרים מיותרים ואם היה צורך להסתיר, לטשטש, לטייח או לתמרן, ידעו לעשות את זה. היו שם בוסים.
אצל אריק שרון היה אורי שני. אצל אהוד אולמרט היה יורם טורבוביץ'. פיגורות. כאלה שיודעים להשליט סדר במבט, בלי צורך להכביר מילים. אצלם, שום דבר ממה שקורה אצל נתניהו בחודשים האחרונים, לא היה עובר.
ביום רביעי לקראת חצות, כשהבין שהבית בוער, שחרר נתניהו הודעה נוספת לתקשורת, מחפירה מכל קודמותיה. ההודעה החדשה הפילה את תיק מהומת הנסיעה החשאית לרוסיה ומסכת השקרים שבעקבותיה, על אלוף , המזכיר הצבאי. הוא אשם. הוא שיקר, על דעת עצמו. על פי ההודעה, כליפי ניסח על דעת עצמו את ההודעה השקרית ההיא, לפיה נתניהו שהה במתקן צבאי.
הוא, ולא עוזי ארד. ההודעה טוענת שליועץ לביטחון לאומי, עוזי ארד, אין כל קשר לאירועים. יש עיתון אחד, ה"ביביתון", שעשה מההודעה הזו כותרת ראשית. הנה, תמונת ענק של הפושע. של השקרן. אלוף כליפי. בשלב הבא, ייקרא הציבור לסמס אם לתת לאלוף האומלל גלגל הצלה ולהחזירו, על תנאי, למשחק הריאליטי הקרוי "לשכת ראש הממשלה", או להשליכו טרף לכלבים.
מדובר, כמובן, בעוול משווע. כליפי עשה מה שעשה כי חש צורך להגן על ביטחון המדינה. הוא עשה מה שעשה כי אף אחד אחר לא היה שם. אף אחד אחר לא ידע. כליפי הוא אלוף מצטיין, איש צנוע, מישהו מחבריו אמר עליו השבוע שהוא "מהלבנים שמחזיקות את המדינה הזו במקומה". והוא בכלל לא נסע לרוסיה עם ביבי.
בלשכה מסודרת, הוא היה חייב לנסוע. היועץ לביטחון לאומי עוזי ארד כן נסע. בהודעה הלילית נמסר שלארד אין קשר למהומה. מה שמסביר שמטרתה של ההודעה היא, בעצם, להציל את עוזי. במילים אחרות: ראש הממשלה יוצא מגדרו כדי לחלץ את ארד. למה? מי מכריח אותו? איזה כישוף מופעל עליו? ארד עצמו, באמצעות מקורבים, הסביר למחרת בבוקר שהחשאיות המטופשת הזו שעטפה את הנסיעה לרוסיה היא לא רעיון שלו. אין לו קשר אליה.
מתקפת ספרים הנחיתה עלינו הוצאת "ידיעות אחרונות" לקראת החג. אחלה. אנחנו, הרי, עם הספר. מדובר בהוצאה משובחת, גדולה, עומד בראשה מנכ"ל מצוין, איש יקר וציוני נלהב. דווקא על הרקע הזה, בולטת הזוועה של "עדות מהשבי", ה "מסמך" החדש, בצורת ספר, שיראה אור בחנויות עם פרוס החג.
כרגיל במקומותינו, קדמו לפרסום הספר הכותרות הצעקניות על "מצבו" של גלעד שליט. הנה מבחר ציטוטים מהפרומו: "במרתף חשוך, במצב גופני קשה, פרטים מצמררים, מחלת העור המסתורית, הזעקות אמא! אמא! רואה את הוריו בטלוויזיה ובוכה, צועק "אני לא רוצה למות כאן", וכו' וכו'. ומאיפה לנו לדעת את כל זה? "הספר מבוסס על שיחות עם מקורות גלויים וסמויים בחמאס".
וואללה. באמת, כל הכבוד. למה לא יגדילו אנשי ידיעות לעשות ופשוט יכנסו מסיבת עתונאים בבית ידיעות אחרונות ברחוב מוזס, יושיבו שם את א-זהאר, ג'עברי ומשעל, וייתנו להם להסביר למה שנותר מהחברה הישראלית הנוירוטית על "מצבו של גלעד"?
מדובר במניפולציה פשוטה, זולה, מעוררת קבס. בשטיפת מוח שמתכנן חמאס, וגם מבצע (באדיבותנו), בציבור הישראלי. בתרגילי יחסי ציבור מתוחכמים וערמומיים, באמצעותם מפעיל חמאס מנופים על ישראל, שכושרה לעמוד בלחצים מהסוג הזה מוטל בספק רב מאוד, בעיקר מאז התחלנו לפתוח רגליים ולשחרר בסיטונות מאות ואלפי רוצחים תמורת חטופים, גם אם הם סוחרי סמים שנסעו לעסקאות מפוקפקות בביירות, גם אם הם חיילים הרוגים.
בדרך כלל זה טוב. לפעמים, זה לא כל כך טוב. הנוער הישראלי חושב קודם כל על עצמו, על איך המדינה "תבטיח את שלומו", במקום שהוא יתגייס להבטיח את שלומה. הציבור רגיש, מפוחד, נטול כוח עמידה או רצון. כל פיפס מבהיל את כולם, מכניס ללחץ, או לסיר לחץ מבעבע, ומבהיל את ההנהגה. חמאס מזהה את זה. עכשיו, גייסו גם את הוצאת ידיעות.
נזכרתי השבוע בכותרת עיתונאית שהופיעה במהלך המשא ומתן לשחרורו של אלחנן טננבוים. הכותרת הופיעה באחד העיתונים וסיפרה שמסכן טננבוים, "עקרו את כל שיניו". בדיעבד , התברר שהספין הזה שוחרר דווקא על ידי אנשי שרון, שביקשו לשכנע את הציבור לתמוך בשחרור מאות מחבלים תמורת טננבוים אחד ושלוש גופות. זה פעל. כשהגיע טננבוים, התברר שכל השיניים במקום. או שעקרו אותן, ואחר כך שלחו אותו לשיננית מצוינת.
בשבוע שעבר סיפר בעמודים האלה קצין מצטיין בצה"ל על כל ההרוגים שספר מפיגועים של משוחררי טננבוים. עכשיו זה חוזר על עצמו, רק בעוצמה ובעזות מצח חריפים פי כמה. עכשיו הולך עיתונאי, מדבר עם מקורות עלומים בחמאס, ומביא סיפורי זוועה מצמררים על סבלו של גלעד שליט בשבי. כל זה כדי לעשות פרומו לספר.
זה לא לשחרר את גלעד שליט, זה להוון אותו. וזה נורא. הרי השב"כ הגדול, עם כל האמצעים שיודעת מערכת המודיעין של צה"ל לנפק, לא יודע עד היום להגיד איפה גלעד ומי שומר עליו. אבל הספר יודע. העיתונאי, שבכלל לא יכול להיכנס לרצועת עזה, פגש את האנשים ששומרים עליו והביא את סיפורי הבדים שלהם, כיד הדמיון הטובה על התעמולה החמאסית, לכל בית בישראל. למה שלא נעביר גם את שידורי הטלוויזיה והרדיו של חמאס בשידור חי ב-ynet?
אגב , בניתוחי אופי שנעשו לגלעד שליט על ידי הצוות הישראלי שורטטה אישיות חזקה במיוחד. שליט, על פי ההערכות הללו, קורץ בדיוק מהחומר שיכול לעמוד בשבי ממושך. העובדה שהוא מופנם, שקט ורגוע, אמורה לסייע לו לעבור תקופה כזו, בניגוד לאנשים בעלי אופי תוסס ומרדני.
כל זה לא משנה את הטרגדיה ואת הצורך לפעול להחזרתו. משפחת שליט, אגב, רשאית לעשות כרצונה ולהחריד שמים וארץ כדי להילחם על שובו. אבל מכאן ועד ספר ובו "עדויות" עלומות של מקורות "גלויים וסמויים" בחמאס, שיונחת עלינו בחג כדי לערער את מה שנותר מעצבינו החשופים, ארוכה הדרך. וגם עצובה.
מזל טוב: בן זכר נולד בשעה טובה, יהודי כשר ומזוקן, אלי ישי שמו. מעתה אמרו שביעייה, במקום שישייה. את המאזן האסטרטגי בתוך הפורום זה לא ישנה. גם כך, כמעט כולם שם משוכנעים שאין שום סיכוי להגיע לשום הסכם קבע עם שום פלסטינים בעתיד הקרוב. רק אחד, אהוד ברק, סבור שכדאי לדבר על מפג"ז (מדינה פלסטינית בגבולות זמניים), ודן מרידור שמצדד בהקפאת התנחלויות ובמאמץ למשא ומתן אמיתי.
פתאום הממשל הזה, כמו קודמו, "מחפש הישג", פתאום רם עמנואל וג'ורג' מיטשל מדברים על "הזדמנות צילום" בוועידת האו"ם. לאן נעלמו הדיבורים הגבוהים על "לא חדר ולא מרפסת" של הילרי קלינטון, על "סוף תרבות השקר" של מיטשל, על "וושינגטון השתנתה" של עמנואל, ואיפה בדיוק תוכנית השלום הגרנדיוזית של אובמה? כל אלה הלכו בדרך כל בשר, שהותך ונגרס במטחנה הענקית שפועלת כאן, בין הירדן לים.
אלה הכוחות הפועלים בסביבה: שמעון פרס הוא כוח על הממשיך לדחוף להסדר אמיתי ולהקמת מדינה פלסטינית בגבולות זמניים. אהוד ברק הוא השותף על תנאי שלו. שאול מופז תומך מבחוץ. דן מרידור הוא בעל ברית אידיאולוגי, אבל תיאורטי. מן העבר השני, דווקא סלאם פיאד מסתנכרן עם התוכניות האלה.
כל השאר: אומרים לפרס כן, וקורצים מאחורי גבו לא. מה שאביגדור ליברמן אומר בגלוי, רוב האחרים חושבים בסמוי. זה כולל את נתניהו, את בגין, את יעלון, גם את אלי ישי. בינתיים, הניצחון שלהם.
מה היה לנו עד עכשיו? היה רעיון אמריקאי: ביבי ייתן לאובמה "מורטוריום" - הקפאה זמנית של כל פעילות בשטח. אובמה יבוא עם זה לעבדאללה מלך סעודיה ויקבל מחוות. ביבי גמגם, אובמה הלך לעבדאללה וסורב. פעמיים. הסעודים לא יהיו ראשונים. גם לא שניים. הם יהיו, אולי, אחרונים.
התוכנית קרסה. המורטוריום צולע. על תנאי. עכשיו מדברים על חבילת מחוות של מדינות אחרות.
קטאר, אולי האמירויות, איזה בדל חופש תנועה אווירי ממרוקו, משהו. בקיצור, הים אותו ים, המזרח התיכון אותו מזרח תיכון, מה שרואים מכאן זה בדיוק מה שרואים משם. שממה ודיבורי סרק.
הדיבורים על "מהלך דרמטי" של נתניהו נשמעים, בעיקר, מכיוון קדימה. זה מהלך שיקהיל את העדר בשעטה אדירה פנימה. כאילו יש לאן להצטרף. כל עוד ליברמן נשאר בפנים (והוא נשאר), אין מקומות פנויים.
אם יש מהלך אמיתי מדיני בקנה של ביבי, הוא יקרה בחזית הסורית, לא הפלסטינית. האמריקאים יצטרכו להתרגל להתנהגות הסורית, לפיה אפשר לדבר על שלום מצד אחד, ולהמשיך להחדיר מפגעים לעיראק בצד השני. השאלה היא עד מתי יצליח נתניהו להמשיך להחזיק את המקל מכל קצותיו. להיות בסדר גם עם פרס וגם עם ליברמן.
גם עם אובמה וגם עם ציפי חוטובלי. בינתיים זה מצליח לו לא רע. התמרונים הקואליציוניים בחשכה, נאום בר אילן, הפגישה המיועדת (אם תתקיים) באו"ם עם אבו מאזן. הוא מרוויח זמן. בסופו, ימתין לו עוד זמן. יצטרך להרוויח גם אותו.
תיקון: בשבוע שעבר סופר כאן על מרדכי רחמים שירה בחוטפי מטוס אל על בטורקיה. תודה לכל המתקנים: זה קרה, כמובן, בשווייץ. טעות.
נא להמתין לטעינת התגובות
