חנוך, סלח לי שלא הגעתי להלוויתך
קשה לראות גופת אדם שאני אוהב מושלכת לבור. לכן אני לא הולך להלוויות. כשחנוך מת, הייתי צריך להיות שם
זה התחיל בכאבים בשכמות, הרופאים עשו לו כל מיני בדיקות, ובילבלו לו את המוח שזה שפעת או התקררות או כל מיני דברים רגילים שרופאים מחליטים עליהם ונותנים כמעט באופן לוטומטי אנטיביוטיקה. הכאבים לא פסקו, ואז החברים הדואגים של האיש הצנוע והביישן שלחו אותו לרופא חבר, וזה דאג לבדיקות רציניות יותר.
הממצאים היו קשים. הידיעה עברה מפה לאוזן בין החברים, כולם הגיעו לדירה הצנועה של חנוך, גבר צעיר וחסון.
לפני כמה חודשים חגגנו אתו ב"ברבוניה" יום הולדת 43. בדירה כבר ישבו אמו עליזה ואחותו צמרת, שתיהן הרוסות מהבשורה המרה. החברים התקבצו ובאו. החברים מהשב"כ, שם עבד חנוך, חברים מ"ברבוניה" ו"בויה", שם נהג חנוך לבלות, חברים מקרב אוהדי הפועל תל אביב, חנוך היה אדום בנשמה. כשנודע לעזרה ומזל, בעלי "ברבוניה", הם שלחו במונית מזון ושתייה בכמויות.
מאותו רגע לא עזבו החברים את חנוך מהבוקר עד הלילה. למרות התרופות, הדאגה, החששות, הטיפולים, חנוך נלחם. ישבנו בחודשים האחרונים לא מעט פעמים על הבר ב"ברבוניה", שיחות נפש, שתיים מהן לעולם לא אשכח. הראשונה שדיברנו בה על האימהות שלנו. חנוך סיפר לי שהבאתו לעולם באה בעקבות אירוע נורא - חנוך גייזלר נדרס למוות בגיל שלוש וחצי.
הגייזלרים החליטו להביא לעולם ילד שינחם אותם על האבדן. תשעה חודשים לאחר התאונה ילדה עליזה בן, וקראה לו חנוך. "החנוך השני זה אני", אמר לי כשדמעות מנצנצות בעיניו. "עכשיו אם אני לא אנצח את הסרטן, אימא שלי תאבד גם את חנוך השני".
השיחה השנייה ששוחחנו הייתה על המוות. הסברתי לחנוך למה איני הולך להלוויות. "בדרך כלל הולכים ללוויה של בן אדם בגלל אחת משלוש סיבות: אוהבים אותו מאוד; מעריכים אותו מאוד; או ששונאים אותו מאוד, ורוצים לבדוק במאה אחוז שהוא קבור סופית". הרמנו כוסית בברכה מסורתית שהשתרשה אצלנו בין החברה "לחיי המתים", והמשכתי: "אני לא מסוגל לראות איך זורקים גופה שאהבתי או שהערכתי כאילו הייתה גוש בשר לתוך בור, אצל הגויים עושים
כעשרה ימים לפני שחנוך מת הוא חטף צהבת. הסתלבטתי עליו בטלפון שהוא מנחוס. "מילא היית חוטף אדמת זה היה בסיידר, אבל כשאוהד הפועל שרוף כמוך חוטף צהבת זה עלבון". הצהבת הייתה המכה האחרונה.
לא הלכתי להלוויה, היו לי ייסורי מצפון נוראים. השבוע באתי לשבעה. עליזה אמרה שבמטבח הם שומרים מהערב שהודיעו לחנוך על המחלה את בקבוק הוויסקי שלי, שהדבקתי עליו פתק עם שתי מילים "זהבי כימותרפיה". סיפרתי לאם האבלה על כמה מהשיחות האחרונות שלי עם חנוך.
היא הייתה המומה מזה שהוא סיפר לי את סיפור התאונה, נחנקתי מהדמעות ויצאתי בתירוץ שאני הולך לעשן במרפסת המטבח.
בן אחיו של חנוך הצטרף אליי, וביקש לשאול אותי שאלה אישית. "למה לא באת ללוויה?", הוא שאל. הסברתי לו את דעתי על הלוויות ועל השלכת הגופה. הנער הצעיר הביט בי בעיניים מלאות עצב ושאל-אמר: "היית יכול לבוא, לא ידעת שלפני שהוא מת הוא ביקש שיקברו אותו בתוך ארון?"
סליחה חנוך, לא ידעתי.
נא להמתין לטעינת התגובות
