המורשת של יוסף תמיר
משה רבנו של הגנת הסביבה בישראל: הוא ראה לפני כולם, הכי רחוק והכי שקוף, ולא זכה להגיע אל הארץ המובטחת. לא עוצר בירוק, חלק א'
- לא עוצר בירוק, חלק ב': תוריד ווליום
- לא עוצר בירוק, חלק ג': לארוז לך?
כשם שהקדים בתובנותיו הסביבתיות את הפוליטיקה הישראלית בחצי מאה, תמיר לא התקשה להקדים גם אותי. בוקר אחד פלט הפקס בביתי דף עם כמה מילים בכתב יד: "שלום אביב, כאן יוסף תמיר. אשמח לשוחח איתך. יש לי הרבה חומר בשבילך". התפוצצתי מצחוק: עוד אני שואל את עצמי אם האיש מחובר למציאות, הוא יושב ליד הפקס ומעביר לי מסרים. התקשרתי מיד. הקול מעבר לקו היה בוטח ורהוט. הוא הציע פגישה בבית קפה. כמה שעות לפני המועד נמלך בדעתו: "בוא לביתי", אמר, "החומרים שהכנתי כבדים מדי".
שיחה עם אדם בן 94 היא כמוסה מרוכזת של פרספקטיבה. כשהאיש נולד, בדיוק הקימו את גדוד נהגי הפרדות. בשנות השישים הוא דיבר בכנסת על "מאה של אקולוגיה וסביבה", בשנות השבעים התריע מפני בזבוז המים והאנרגיה וחגיגת המדשאות הראוותנית של הישראלים. במהלך הביקור הראשון שלי בביתו הוא תחב תקליטור למכשיר הדי-וי-די וביחד צפינו במשדר סיכום הבחירות הראשון בתולדות הטלוויזיה הישראלית, שבו תמיר מדושן העונג,
תמיר הישיש היה מרוצה מדמותו שנשקפה מהמסך ממרחק 40 שנה, אני דווקא חשבתי שלזיקנה יש יתרונות: כשפוליטיקאי פעיל זועק את זעקתה של הסביבה, הוא מייצר עוד קול במקהלה הפוליטית הרועשת ורוויית האינטרסים; אדם בן 94 כבר לא חשוד באינטרסים פוליטיים. המאבק הסביבתי שלו הוא מאבק טהור, שנועד להשאיר לילדיו, נכדיו וניניו עולם טוב יותר.
יצאתי מביתו של תמיר מצויד בספרים על משק המים ובקלסר עמוס גזירי עיתונים והעתקי מסמכים שהוא ליקט מהארכיון הפרטי שלו. הוא לא שכח לסמן בירוק זרחני את שורות המפתח. בפרוטוקול מדיון שנערך במליאת הכנסת ב-29 במרס 1971, שבמסגרתו העלה הצעה לסדר תחת הכותרת "סכנת זיהום הכינרת והרעלת מימיה", הדגיש את הקטע הבא בנאומו: "התהליכים שהצבעתי עליהם מוליכים את הכינרת ל'מוות לימנולוגי', שפירושו מוות אגמים. זהו הרס המאזן הביולוגי באגם והסימפטומים שלו הם: עכירות המים, פריחת האצות, הפרשת ריחות, תמותת הדגה ואובדן הסגולות השימושיות של מי שתייה והשקיה". תמיר ידע היטב למה הוא מדגיש את הפיסקה הזו: היא נאמרה על ידו ב-71', אבל כל מילה בה רלוונטית גם ב-2009.
בוקר אחד התקשר ובפיו בקשה דחופה: הוא זקוק לאחד הספרים שהשאיל לי לצורך השלמת מאמר. הזדרזתי להחזיר לו את הספר. חלפו עוד כמה ימים, והמאמר, מודפס במכונת הכתיבה שלו, הגיע בתוך מעטפה. כך הוא מתחיל: "לא אתפלא אם ביום מן הימים יקבל הישראלי המשחית, ששמו חושם, מכתב שנשלח אליו מחמאס עזה וזו לשונו: 'תודה לך, חושם, על שהצלחת להרוס חלקים מארצם של הציונים ותודה מיוחדת לממשלותיכם שנתנו יד להשחתת הסביבה והטבע שלה. אתם עשיתם זאת טוב יותר מהטילים שלנו ומהמתאבדים ששלחנו אליכם'".
יוסף תמיר היה משה רבנו של הגנת הסביבה בישראל: הוא ראה לפני כולם, הכי רחוק והכי שקוף, ולא זכה להגיע אל הארץ המובטחת. בעצם, הוא הגיע אל הארץ המובטחת -ב-1924, ילד בן תשע, עולה מאוקראינה. לא פעם תיאר איך בנעוריו נהג לרחוץ בירקון וליהנות מהנוף הירוק והקסום ומהמים השופעים והנקיים של נחלי ישראל. במהלך השנים גזלה ממנו המדינה את הארץ המובטחת ההיא, על נחליה ומימיה. יוסף תמיר השאיר לנו צוואה: להחזיר לעצמנו את הארץ המובטחת, להפוך את ישראל אור ירוק לגויים. אחרי הכל, מי רוצה להיכנס להיסטוריה בתור חושם.
נא להמתין לטעינת התגובות
