חינוך אינו אייפון, מורה אינו נציג שירות לקוחות
שר החינוך הודיע כי הוא מתנגד להפרטה של המערכת, אך מקדם שתי יוזמות שמובילות בדיוק לכיוון ההפוך: פתיחת אזורי הרישום תגרום להרחבת הפער בין בתי הספר, ותמריצים למורים יכניסו קודיים עסקיים לתוך כיתות הלימוד
בשבוע שעבר התפרסמו בכלי התקשורת שתיים מתוך אותן יוזמות: ביטול אזורי הרישום, ותגמול מורים ובתי ספר לפי הישגים לימודיים ושיעור הגיוס לצה"ל. שתי ההצעות לא נוגעות לעניין הבעלות על בתי ספר, ולכן אי אפשר להגדיר אותן כהפרטה קלאסית. עם זאת, שתיהן מכניסות למערכת החינוך קודים קפיטליסטיים, שמעודדים את בתי הספר להתנהל כמו פירמות עסקיות - ובכך פוגמות בהליך החינוכי ובמקביל מכשירות את הקרקע להפרטה עתידית.
פתיחת אזורי הרישום תוביל לכך שכל תלמיד יוכל להירשם לכל בית ספר, ומוסדות הלימוד יתחילו להתחרות ביניהם על "הלקוחות". אם כיום לתושבים של שכונה מסוימת - חזקים לצד חלשים - יש אינטרס להיאבק כקהילה על איכותו של בית הספר שסמוך למקום מגוריהם, הרי שמרגע שייפתחו אזורי הרישום איש איש לעצמו: העלית של התלמידים יתרכזו באותם מוסדות שנחשבים טובים יותר. התלמידים הבעייתיים יותר, לעומת זאת, ייתקעו בבית הספר השכונתי.
תופעה זו אינה חדשה, ולמעשה היא קיימת היום בזעיר אנפין בצורה של מגמות על אזוריות, שמאפשרות לחרוג מאזורי הרישום. בערים רבות תלמידים נרשמים למגמה שכלל אינה מעניינת אותם, רק כדי שיוכלו ללמוד בין כותלי בית ספר שנחשב איכותי ואינו ממוקם באזור הרישום שלהם. בדרך כזאת בתי הספר האיכותיים יותר מנתבים אליהם בדלת האחורית את מיטב התלמידים של אותה עיר. פתיחת אזורי הרישום תעביר את התופעה מהדלת האחורית אל דרך המלך.
היוזמה השנייה, לפיה בתי ספר יתומרצו על הישגים ועל השתפרות - בין היתר בלימודים ובשיעור הגיוס לצה"ל - מכניסה למעשה את הקודים העסקיים אל תוך כיתות הלימוד. ראשית, ראוי יהיה ללמוד משהו מתוכנית דומה שקודמה בארצות הברית על ידי הנשיא לשעבר, ג'ורג' וו. בוש, וסוקרה בהרחבה בכתבה שפורסמה באתר זה. מורים ומנהלים מזייפים את ציוני התלמידים, תלמידים לומדים רק כדי לעבור את המבחנים ונערים בעייתיים הועברו לבתי ספר אחרים רק כדי לצמצם את נתוני הנשירה - אלה הן רק חלק מהדוגמאות לאופן שבו מערכת החינוך האמריקאית הסתגלה לשיטה החדשה מבלי להשתפר במאומה.
אך לב העניין אינו בכישלון הידוע מראש של השיטה, אלא דווקא בהיגיון הבעייתי שעומד מאחוריה, שחותר למעשה תחת התפיסות הבסיסיות של החינוך. שיטת התמריצים מגיעה מתחומים שבהם העובד מנוכר לחלוטין מהמוצר שהוא מייצר. המעסיק מתקשה לגרום לעובד להשקיע את כל מאודו בייצור שבבים על פס ייצור, למשל, ולכן הוא מנסה להניע אותו על ידי תגמול חיצוני: תייצר יותר? תשתכר יותר. שיטה זו גובה מחיר באופן שבו העובד יתייחס לעבודתו: מטרתו העיקרית תהיה להגדיל את התמריצים, ואילו המוצר עצמו ותהליך היצירה יקבלו תפקידים שוליים. אם מסתכלים על כך מבחינת יעילות גרידא, לפעמים המחיר משתלם.
אך מורה אינו נציג שירות לקוחות בחברה סלולרית, וחינוך אינו אייפון או קציצה במקדונלדס. כמו רופא או עיתונאי, גם מהמחנך מצופה לחוש תחושת שליחות במעשיו ולהקדיש ככל יכולתו למלאכה זו מרגע שבחר
ואכן, במערכת החינוך יש כיום לא מעט מורים שאינם ראוים לתפקידם. עם זאת, תוכנית תמריצים שכזאת אינה מטפלת בשורש הבעיה, אלא רק בסימפטום - והיא למעשה מקבעת אותו כעובדה מוגמרת. בחברה הישראלית יש אנשים איכותיים רבים שרוצים להוביל שינוי אך מסרבים כמפרנסים עיקריים להשתכר 4,000 שקל בחודש, ואפשר להבין אותם. חלקם גם מורים שעזבו את התחום אחרי שלא הצליחו לגמור את החודש. זהו בסופו של דבר אחד משורשי הבעיה, והשאלה היא האם שר החינוך יסכים לעמוד על רגליו האחוריות מול משרד האוצר כדי לטפל בה.
אם פיו וליבו של השר סער שווים, והוא אכן מתנגד להפרטה של מערכת החינוך, הרי שאל לו לחפש פתרונות קסם: במקום לחלק פירורים למיעוט של מצטיינים במטרה לתמרץ את הרוב להשקיע, יש להעלות באופן דרמטי את שכר המורים (אפילו להכפיל אותו) במטרה למשוך לתחום את טובי האנשים, שיתנו את הכל גם ללא קשר לתמריצים חיצוניים - מתוך גישה ערכית ותחושת שליחות, אך גם תוך קבלת שכר הוגן.
נא להמתין לטעינת התגובות
