מותר וצריך לחלוק על רבנים
במסגרת פרויקט המלחמה באלימות של nrg, נדב הלפרין הצעיר מספר על האלימות המילולית שהיא מנת חלקו, לאחר כל מאמר שבו הוא מעז לבקר רבנים
נדב הלפרין יחצ
הבעיה היא, שמגן הברזל הזה, המתיר לאישים מסוימים לדלג על בדק עצמי, כל-כולו מורכב מבני אדם. בני אדם, שנתקפים בחלחלה צדקנית ומתריסים על עזות המצח המקוממת של כל מי שאוזר מספיק אומץ לפצות את פיו אל מול לוע הארי של אלילם.
אם המבקר החוצפן הוא בנוסף לכל צעיר, אזי מאבטחי האריה המדושן, ירחיקו לכת אף יותר במתקפתם חסרת המעצורים, יפליגו אל מחוזות של נרגנות בנוסח - "מי הוא בכלל, איך הוא מעז?", משאירים את הגיונם לנמנם מאחור.
עמוס עוז מיטיב לתאר את התופעה בספרו האוטוביוגרפי "על אהבה וחושך", כשזכה לקיתונות של בוז, על כך שפרסם מאמר התוקף את עמדתו של ה"זקן" בן גוריון והוא בן עשרים ושתיים בלבד.
מסתבר, שהכנסתי את עצמי למלכוד לא פשוט בשלושת מאמריי האחרונים, שהרי שסביב לרבנים רבים יש ארומה רוחנית של אנשי אלוקים. לכן בן-עשרה שמגנה אותם, מוכרח להיות פרחח יומרני גדול, וחכם קטן. תוכן המאמרים עצמם, אגב, הרבה פחות משמעותי, הכותב בן חמש עשרה והוא יוצא כנגד רב, אבוי לנו, הקורא והמתעמק תיצלינה שתי עיניו.
מסיבה זו גבולות ההעזה בציבור הדתי צרים ביותר, ישנו מן פחד קמאי לצאת כנגד רבנים.
אמנם, לא מעטים מבליעים בבטנם אי הסכמה חרישית עם רב מסויים, לעיתים הם אפילו מסתייגים ממנו ממש, אבל להשמיע קול?! זה כבר אסור בתכלית האיסור. העזת? - הפרזת.
נוצר מצב אבסורדי, במקום להעיז, מעדיפים להלעיז. בשם השמירה על יוקרתו הפגועה של הרב, גם אלימות מילולית מקבלת הכשר. התלהמות לשונית, כידוע, היא הניצוץ שבכוחו להצית אש של אלימות פיזית ושנאה יוקדת. בתוך הגל האלים ששוטף את המדינה לאחרונה, אלימות בשם הדת היא הדבר האחרון שאנו צריכים. תוקפנות חובשת כיפה לא תתרום דבר לשיח הציבורי ורק תגרום לחילול ה'.
אולי, ההתנפלות על אלה שמעיזים לעסוק באנשים ונושאים שהפכו לטאבו, נובעת מחשש.
חשש שמא מי שמבקר אישיות דתית או אמירה בעלת צביון דתי, מכוון בסופו של דבר לפגיעה בדת היהודית עצמה. "אין לייחס לזקנה את כל מגרעותיהם של הזקנים." כתב פעם הסופר והעיתונאי הצרפתי אלפונס קאר, ארשה לעצמי להמשיך אותו ואומר - אין לייחס לרבנות את כל מגרעותיהם של הרבנים.
המחלוקת היא עם הרב ולא על רבנותו
חשוב להבין, כאשר אתה חולק על רב, אתה לא חולק על עובדת היותו רב, אלא על השימוש שהוא עושה בתואר הרבנות. נכון, רב הוא בדרך כלל בעל ידע נרחב יותר בנושאים הלכתיים ואמוניים, מאשר נערים צעירים. אולם, ידע אינו ערובה לצדק.
הצדק, הוא בסופו של דבר, נקודת המבט המדויקת על האמת, שאותה לא יוכל שום אדם, לעולם, לנכס לעצמו, גם לא גדול הרבנים באשר הם. לכן, כתיבת דעות, תמיד תהיה ניסיון לפרסם את נקודת מבטך על האמת
בהתנגשות שבין כבודו של רב לבין האמת הפנימית הזאת, ברור לי שלמען האמת ראוי להלחם, גם אם הדבר מצריך אותך להעיז פנים. משום שבעצם כולנו, רבנים, פילוסופים, וכחנים, פלפלנים, עיתונאים, תלמידים וטוקבקיסטים, כולנו נביאים ביודעין או שלא ביודעין. לאו דווקא נביאי שקר או אמת, אלא כאלה הנלחמים למען האידיאל כפי שהוא מצטייר בעיניהם. מבלי יכולת להיאבק ולהעיז, "נבואותינו" יהיו לשווא.
המוכיח בחדר/ נדב הלפרין
אתה נביא האמת של השקר והפחד.
המוכיח בחדר.
נבואותיך, נבואות זעם על האושר המדומה,
ונחמה על הכאב,
שיתכן ומדומה גם הוא,
כמו האושר, שספק הוא אמיתי.
וכל אימת שתתנבא,
תדע בדיוק מה לא יקרה,
ומה קרה, ואת חלומותיך.
ואולי, תהיה לך עדת מאמינים קטנה, מלבדך,
שאתה - מוכרח להאמין בעצמך,
ושוב- אולי יהיו כאלה,
שיפטירו, כי אתה - משיח השקר של האמת והבהלה.
אמנם, תישאר נביא האמת של השקר והפחד.
המוכיח בחדר, וכותב.
נא להמתין לטעינת התגובות
