התה שהביא לתחילתו של קץ האפרטהייד
זה נעדר מספרי ההיסטוריה, אבל 20 שנה אחרי, נלסון מנדלה מספר איך סביב קנקן תה דיבר עם שליטה הלבן של אפריקה, ונפלו המחסומים
מטרת הפגישה כדברי ההודעה: כוס תה משותפת לקידום מאמצי השלום. המפגש החשאי נמשך לא יותר מחצי שעה. בכירי הממשל המעורבים מיהרו להסביר כי לא נשמעו דיבורים על פוליטיקה שכן מדובר היה ב"שיחת נימוס" בלבד.
שר המשפטים, קרבי קוצי, שנכח אף הוא בפגישה, כינה אותה "צעד חיובי". בפועל, מדובר היה בהרבה יותר מזה.
במדינה שבה כמה מיליוני לבנים בלבד דיכאו ביד ברזל עשרות מיליוני שחורים (שהיוו קרוב ל-90 אחוז מכלל האוכלוסייה) והשליטו בכוח הזרוע במשך עשרות שנים הפרדה גזענית קפדנית בין שחור ולבן, כל מפגש אישי בין מנהיגי הצדדים - ועוד סביב כוס תה - בכוחו היה לעורר סערה.
בדרום אפריקה שחורים ולבנים לא לחצו ידיים ולא שתו מאותן כוסות. ואילו בפגישה שבין מנדלה ובותה זה בדיוק מה שקרה. היו מי שכינו את המפגש מחווה סמלית, סתמית, אפילו מיותרת. יריביו הפוליטיים של בותה אף האשימו כי מדובר היה בתכסיס פוליטי מבחינתו, שנועד לחזק את מעמדו הדועך בתוך מפלגת השלטון הלאומית. אך מנגד, היו מי שדווקא חשבו אחרת וזיהו את ההזדמנות שנוצרה בפגישה. והראשון לעשות זאת היה נלסון מנדלה עצמו.
"אף שהפגישה לא הניבה תוצאות ממשיות מבחינת המשא ומתן, ההישג נרשם דווקא בממדים אחרים", כתב מנדלה בזיכרונותיו כמה שנים לאחר מכן. "זה שנים שבותה דיבר על הצורך לחצות את פרשת הדרכים הראשונית, אך לא עשה זאת, לפחות עד לאותו הבוקר. מרגע סיום הפגישה בינינו הרגשתי שחצינו
פגישת התה החשאית בין מנדלה ובותה היא נקודת התחלה לפירוקו של משטר האפרטהייד בדרום אפריקה. כמו במרבית הסכסוכים, תקופה ארוכה כבר היה ברור לכל הצדדים המעורבים - לבנים ושחורים גם יחד - שאין מנוס מלדבר אחד עם השני. השאלה היחידה שנותרה הייתה מי יעשה את הצעד הראשון.
כבר בתחילת שנות השמונים החלו בממשלת דרום אפריקה לקיים דיאלוג סודי בלתי רשמי עם גורמים בקונגרס הלאומי האפריקני, הגוף הפוליטי שייצג את מרבית השחורים במדינה. אך בצל השינויים הגיאו-פוליטיים שאירעו עם סיום המלחמה הקרה ולצד בידודה הגובר של דרום אפריקה בעולם החלו רבים בקרב המיעוט הלבן להתפכח מאשליית האפרטהייד ולהבין כי עליהם יהיה להאיץ את המשא ומתן אם ברצונם להציל את המדינה.
הדמות המפתיעה ביותר שהכירה במציאות המשתנה היא הנשיא הוותיק, פיטר וו. בותה. כמי שהושווה לא פעם להיטלר, ייצג בותה את דרום אפריקה הישנה: צאצא למשפחה אפריקנית ותיקה (המתיישבים הלבנים ממוצא הולנדי), שנאמן היה בדעותיו לעליונות הגזע הלבן. שמו נקשר לא פעם לכנופיות המוות שהפעיל משטר האפרטהייד נגד המנהיגים השחורים וכינויו הרווח לא במקרה היה "הקרוקודיל".
אך גם הקרוקודיל היה בסופו של דבר פרגמטיסט, ובחודש מאי 1988 פנה לראש שירותי הביון, ניאל ברנרד, והורה לו לשוחח עם מנדלה כדי לברר "אם זהו איש שעמו אפשר להידבר". בתוך כמה חודשים ברנרד כבר מצא את התשובה. "לא היה לנו ספק, זהו האיש שעמו אנו יכולים להגיע לעסקה", התחייב ברנרד בפני הנשיא.
ככל שהשיחות בינו לבין מנדלה גברו, כך גם קצרה סבלנותו של המדינאי השחור בציפייה לתוצאות מעשיות לדיאלוג. הוא החל לדרוש פגישה עם "בעל הסמכויות האמיתי במדינה", כדבריו-הנשיא בותה. ב-5 ביולי בקשתו נענתה. בשעה 5:30 בבוקר הגיע מפקד בית הכלא שבסמוך לקייפטאון, ויקטור ורסטר, לאסוף את אסיר מספר 46664 מהבית הפרטי שבו שהה (מנדלה התגורר במבנה נפרד בתוך שטחי המחנה).
בערב הקודם, כשרק נודע למנדלה לראשונה על הפגישה, הגיע חייט כדי לקחת לו מידות, שכן הוחלט שלא יוכל לפגוש את הנשיא בבגדי עציר. כמה שעות בלבד לפני הפגישה שוגרו סוכנים של שירותי הביון הדרום אפריקניים למשימה יוצאת דופן: לרכוש למנדלה חליפה חדשה.
"חששתי מהמפגש עם בותה", סיפר מנדלה. "כינו אותו הקרוקודיל, ושמעתי מפי רבים סיפורים על מזגו המפחיד, אך התכוננתי בצורה הטובה ביותר. קראתי את הרישומים שלי ועברתי על כמה שיותר עיתונים כדי להיות מעודכן. ידעתי שבכל עימות עליי להותיר את הרושם הראשוני הטוב ביותר".
מנדלה אינו היחיד שהתרגש. באותו הבוקר, כאשר הגיע מפקד בית הכלא, רב סרן מארייס, לאסוף אותו, גם הוא רצה שהכל יהיה מושלם. כך תיאר מנדלה את הרגע המביך: "כאשר מארייס נכנס לביתי, הוא הביט בי והחל לנענע בראשו: 'לא מנדלה, העניבה שלך'. קשרתי אותה בצורה הטובה ביותר שיכולתי, וקיוויתי שאף אחד לא ישים לב לכך. אבל הוא הבחין במהרה, ניגש אליי, וקשר עבורי מחדש את העניבה".
אם לא די בכך, כמה רגעים לפני תחילת הפגישה, גם ברנרד, ראש שירותי הביון, עשה מחווה יוצאת דופן: הוא התכופף לקשור את נעליו של מנדלה שלא היו שרוכות כשורה. אחרי 26 שנה מאחורי הסורגים, הסביר לאחר מכן מנדלה, היו הרבה מאוד מטלות שפשוט שכח כיצד עושים.
המתחים, החששות וההתרגשות של מנדלה מיהרו להתפוגג עם קבלת הפנים החמה שהמתינה לו. "מצדו האחר של המשרד המפואר, החל בותה לצעוד לקראתי. הוא תכנן את הצעדה באופן מושלם ונפגשנו באמצע הדרך. הוא הושיט לעברי את היד, וחייך בפה גדול. למעשה, כבר מהרגע הראשון הוא לגמרי הכניע אותי", הודה מנדלה לאחר הפגישה.
היה זה בותה, בתפקיד המארח, שהציע את הכיבוד ומזג את התה. לאחר צילום משותף בעודם לוחצים ידיים, התיישבו המנהיגים והחלו לשוחח. "זה לא נראה לרגע כאילו אנו נתונים בוויכוחים פוליטיים, אלא דווקא מנהלים שיחה חברית מעניינת", הסביר מנדלה.
השניים דיברו על המשפחה, הבריאות ועל ההיסטוריה של דרום אפריקה. לא על פוליטיקה. לקראת סיום, אירע רגע של מתיחות: מנדלה העלה את סוגיית העצירים הפוליטיים וביקש מהנשיא לקדם את שחרורם.
אף שבותה, בעקב שנותו האופיינית, הסביר כי אין בכוחו לעשות זאת, הפגישה הסתיימה ברוח טובה. "הוא קם על רגליו, לחץ את ידי, ואמר שזה היה תענוג לפגוש אותי", סיכם מנדלה. "ואכן, זה באמת היה תענוג".
תוצאות אופרטיביות לא מיהרו לצוץ לאחר המפגש. מנדלה שב למעצר ולקח עמו את רשימת הדרישות הארוכה שהכין. כעבור כמה שבועות נאלץ בותה להתפטר והוחלף בידי פרדריק וילם דה קלרק. אך בתוך כמה חודשים החלה המציאות להשתנות: באוקטובר שוחררו מרבית האסירים הפוליטיים השחורים.
גם מנדלה בעצמו יצא לבסוף לחופש בפברואר .1990 בהדרגה בוטלה ההפרדה הגזעית ומכשולי האפרטהייד הוסרו. לאחר הליך משא ומתן אינטנסיבי הושג שוויון זכויות מלא לשחורים, ובבחירות הדמוקרטיות הראשונות שנערכו בשנת 1994 הפך נלסון מנדלה לנשיאה השחור הראשון של דרום אפריקה.
ספק רב אם תמצאו את מפגש התה שנערך בין בותה ומנדלה בספרי ההיסטוריה. אך אם ישנו לקח אחד שניתן ללמוד מהתמוטטות האפרטהייד בדרום אפריקה הרי הוא כוחם יוצא הדופן של אישים בודדים לגלות את אומץ הלב הדרוש לשינוי גורלם של מיליוני האנשים סביבם. ההיסטוריון הבריטי תומס קרלייל נהג לומר כי ההיסטוריה היא למעשה "הביוגרפיה של אנשים דגולים."
המפגש בין מנדלה ובותה משקף זאת. הכימיה שנוצרה בין השניים סביב קנקן התה סייעה לקרב מיליוני דרום אפריקאים לעבר הבנה בסיסית: אם שני האויבים הוותיקים מסוגלים לשבת ולשוחח יחד, אין סיבה ששני הצדדים - שחורים ולבנים - לא יהיו מסוגלים לעשות זאת.
נא להמתין לטעינת התגובות
