בלעדי: ד"ר לויט מספר על הסיוט ברומניה
בראיון למוספשבת של מעריב מספר ד"ר נתן לויט מה קרה לו מהרגע שבו הפך מרופא נערץ לחשוד בסחר בביציות ואומר: "לא מתחרט על כלום"
קולו רועד. לעתים הוא מנסה להסתיר את תחושת חוסר האונים בצחקוק מתוסכל. לא מבין איך הפך באחת מרופא נערץ לחשוד. "אי אפשר לתאר את ההרגשה באותו רגע, זו תדהמה מוחלטת. לא הבנתי מה למשטרה ולחדר טיפולים. המטופלת שכבה בפוזה גינקולוגית מביכה ופתאום נכנסים עשרות אנשים עם רובים, מצלמות, פלאשים.
"ביקשתי לכסות את המטופלת, אבל הם הורו לי לשתוק, לא נתנו לי להתקרב אליה, רק לעמוד עם הפנים לקיר כמו נידונים למוות. ככה היינו 20 דקות בלי שיגידו לנו מה קורה. היה רעש עצום. לא אלימות פיזית, צעקות. דאגתי רק למטופלות ולעוברים. ביקשתי שלא יגרמו נזקים, אבל זה לא עזר. הם לקחו איתם מבחנות שלא במכלי הקפאה. זהו, הכל היה גמור".
כמה דקות לאחר מכן לקחו השוטרים את ד"ר לויט אל אחד מחדרי הטיפולים האחרים, שהוסב לחדר חקירות זמני. המרפאה הזאת עוסקת בפעילות לא חוקית ואין לה רישיון, אמרו לו, אתה בא איתנו לחקירה.
"הייתי המום. לפי כמות הכוחות הבנתי שמדובר בסיפור ארוך. אמרתי להם שאני שכיר כאן ושלמרפאה יש רישיון. הוא במקרה היה אצלי בכיס. הייתי בהלם מוחלט. לא ידעתי מה לחשוב. חלק מהזמן הייתי מרוקן ממחשבות, בשאר תהיתי איך אני יוצא מהמצב הזה".
זו הייתה הטיסה הראשונה של ד"ר לויט לאחר שלושה חודשים שבהם היה מרותק לביתו בחיפה, לאחר אירוע לב וניתוח. הוא הבטיח לרופאיו שהשהות ברומניה תהיה קצרה, שלושה ימים בלבד. הוא טעה.
לקליניקה סאביק, בבעלותם של ד"ר הארי מירון ובנו יאיר, נהג להגיע פעם בחודש לימים ספורים בלבד, כחלק מסבב רופאים שניסה לעזור לנשים להפוך לאמהות. לאחר חופשת מחלה ארוכה הגיע ד"ר לויט עם כ-20 מטופלות. משאלת הלב שלהן התנפצה בפשיטת המשטרה באותו בוקר של 19 ביולי. החשד: סחר לא חוקי בביציות.
זמן קצר לאחר מכן ישב ד"ר לויט בחדר חקירות במטה המשטרה. מולו ישבו שלושה חוקרים ומתורגמן. "הם שאלו אותי מה עשינו שם, אם אנחנו יודעים שהמרפאה לא חוקית", הוא מספר, "שוב הצגתי
הוא יצא מהחקירה הזו אחר הצהריים, רק כדי להיכנס לחקירה נוספת. "איבדתי לגמרי את תחושת הזמן. הובילו אותי לחדרו של התובע המשטרתי לחקירה נוספת. הדרך הקצרה אליו הייתה אחת הקשות בחיי. בדרך ראיתי את המטופלות שלי יושבות באולם המרכזי עם שוטרים. זו הייתה תחושה איומה.
"הרגשתי שאכזבתי אותן. על הפנים שלהן ראו שהן יודעות שהחזרה הביתה תהיה בלי עובר בבטן. ניסיתי להגיד משהו, אבל החוקר סתם לי את הפה. המטופלות דווקא ניסו לעודד אותי, צעקו לכיווני שהן מחזקות את ידיי".
"מותר לך לדבר 20 שניות בדיוק", נהם התובע הרומני, מזהיר את ד"ר לויט לבל יעז להרחיב בשיחה. "אסתי תשמעי", אמר במהירות. "יש בעיה". נשמתה של אשתו נעתקה. "אל תגיד לי שאושפזת בגלל הלב", לחשה בחשש.
"אני בסדר", ענה בקיצור, "אבל אני לא חוזר הביתה. נלקחתי לחקירה במשטרה". אסתי נרגעה לשנייה. "אם כך זה בסדר", אמרה , עד שהבינה את משמעות הדברים שאמר לה בעלה. "מה קרה?", נבהלה. "אני לא יכול להגיד יותר מזה", השיב ד"ר לויט, "תודיעי לבעלה של גניה ובעבודה שלי", הספיק לומר בטרם נותקה השיחה.
"אחרי השיחה וסיום החקירה הורידו אותי למרתף והושיבו אותי על ספסל בודד. לא יכולתי לישון. הראש שלי היה מלא מחשבות. בשלב הזה הייתה לי תקווה שמדובר באי הבנה שתסתיים בהקדם. לא היה לי ספק שבבוקר אני יוצא לישראל.
"בסביבות השעה 06:00 הודיעו לי שאני משוחרר, אבל הובהר לי שאת רומניה אני לא עוזב. השוטרים שלחו אותי מהתחנה בלי הכסף שלי, בלי כרטיס אשראי, בלי הטלפון הנייד. ביציאה מהתחנה פגשתי את גניה. במזל היה לה מעט כסף, אז לקחנו מונית למלון ומשם התקשרנו הביתה. אבי, בעלה, ובנה כבר היו על הטיסה לרומניה".
ד"ר לויט וד"ר זיסקינד לא ידעו עדיין מה מחכה להם. הם יצרו קשר עם השגרירות הישראלית, שם הובהר להם כי לא יתערבו לטובתם בכל הליך משפטי או חקירתי, אלא יסייעו רק בנושאים הומניטריים.
למחרת עזבו את המלון והשתכנו בדירת חברים של משפחת לויט, שהושאלה להם עד סיום הפרשה. אלא שהסיום נראה רחוק, במיוחד כשבוע לאחר הפשיטה על המרפאה. ב-27 ביולי הוזמנו שני הרופאים לחקירה נוספת והיו בטוחים שהם לפני שחרור הביתה. שוב התאכזבו.
"זו הייתה חקירה שנמשכה יום שלם ללא הפסקה, בלי שהוצע לנו לשתות או לאכול", רועד קולו של ד"ר לויט, למרות ניסיונותיו להתייחס לאירועים במעט הומור. "בסיומה הודיעו לנו שאנחנו עצורים ל-24 שעות. התובע הוסיף שהוא יבקש למחרת מבית המשפט להאריך את המעצר שלנו ב-30 יום נוספים.
"בחיים לא האמנתי שאהיה במין חלום זוועות שכזה, שייקחו אותי לתא מעצר קטן ומצחין. התקווה שלי החלה להתפוגג. מצאתי את עצמי עם שני סוחרי סמים צעירים, ישן על מיטת קומתיים. בלי מקלחת, בלי אוכל ל-48 שעות.
"פתאום אתה לא רופא. פתאום מתייחסים אליך כמו אל עבריין. העצורים איתי בתא ראו שאני בהלם וחלקו איתי את מעט האוכל שהיה להם.
"גם אחד הסוהרים ריחם עליי ונתן לי שאריות של בקבוק קולה שנשכח על השולחן. ישבתי עם סוחרי הסמים עד שעה מאוחרת. היה לי איתם דיאלוג מוזר. דו שיח של עילגים.
"עורך הדין שלנו הצליח לשכנע את השופטת שאין סיבה לעצור אותנו. הוא הציג בפניה את הרישיון של המרפאה לבצע הפריות, שנחתם ביולי השנה על ידי מנהל האגודה הלאומית להשתלות ברומניה, והראה לה את האישורים הזמניים שהיו לסאביק לפני כן. נשאר רק צו העיכוב של היציאה מרומניה".
מה מצבך הרפואי לאור מה שקורה?
"המצב שלי מאוד נזיל כרגע. הרופאים הרשו לי לנסוע לרומניה כי ידעו שמדובר בנסיעה קצרה שלא תעמיס על הלב. אסור לי עדיין להתאמץ ולא חזרתי לעבודה בהיקף מלא. החודש האחרון הוא סיוט. אני מרגיש מתוח ודואג כל הזמן. אין ספק שזה לא תורם למצבי.
"הרופא האישי שלי בארץ כתב למשטרה שהמתח הממושך וחוסר המעקב והטיפול עלולים לגרום לסיבוך שיסכן את חיי. אני לא רוצה להלחיץ את המשפחה, אבל באחד הימים הרגשתי ממש לא טוב, כאילו פלטה של שני טון התיישבה לי על החזה.
"אושפזתי בבית החולים, אבל לא רציתי להישאר שם וחזרתי לדירה. לא רציתי לעבור טיפול ללא התייעצות של הרופא שלי. עכשיו יש ימים שאני מרגיש יותר טוב ויש ימים שאני מרגיש רע. גם רזיתי לפחות 20 קילוגרם".
איך מתמודדים עם הגעגועים למשפחה?
"לא מתמודדים. אנחנו מדברים בטלפון מדי יום, לא תמיד זה עוזר. לפעמים זה רק מחדד את הגעגועים. אבל בשביל המשפחה אני חייב להמשיך, לא יכול לוותר".
לאחר שנים רבות של עבודה קשה, הנמשכת בלילות, בשבתות ובחגים, מתקשה ד"ר לויט (56) להסתגל לצורת החיים המונוטונית והמעיקה שנכפתה עליו בחודש האחרון. את הבוקר הוא פותח במקלחת וארוחה קלה, ולאחר מכן יוצאים הוא וד"ר זיסקינד אל תחנת המשטרה כדי לחתום ביומן ולהוכיח שלא ברחו מרומניה.
אחר כך סדר היום משתנה ותלוי לעתים בביקורים של קרובים מהארץ. אבי, בעלה של ד"ר זיסקינד, שוהה איתם רוב הזמן. אחותו של ד"ר לויט חזרה לארץ רק בימים האחרונים. השיחות ביניהם נסובות בעיקר על הדיונים בבית המשפט והרצון לחזור לישראל.
"אחרי המשטרה אנחנו הולכים תמיד למה שאנו מכנים 'סידורים'. ההגדרה הנכונה יותר היא להעביר את הזמן רק כדי שיהיה מה לעשות", מספר ד"ר לויט. "זה בעיקר לעשות קניות בסופרמרקט ואחר כך לחזור לדירה ולבהות בטלוויזיה או להסתובב מעט ברחובות ללא מטרה.
"לפעמים אנחנו קופצים לשגרירות, או לעורך הדין שלנו, מריאן נצאט, אבל בעיקר אני מדבר המון בטלפון עם המשפחה ועם חברים שמנסים לעזור ולתמוך. בימי שישי בערב אני חורג קצת ממנהגי ובעקבות הקשר עם קהילת חב"ד המקומית אנו מקפידים להגיע מדי שישי בערב לבית הכנסת, דבר שלא עשיתי בישראל".
"זו מדינה בעלת חוק שונה משלנו. אין כאן מעצר שהוא פחות מ-30 יום. בגדול אפשר להגיד שמשעמם לי פה, אבל זה שעמום מעיק. הראש לא מפסיק לעבוד. השהייה ברומניה והמצב ההזוי הזה שנקלענו אליו הוביל אותי לתובנות חדשות בחיים.
"החלטתי עם עצמי, בשעות הרבות של המחשבות, שכשאחזור לארץ לא אוציא יותר את נשמתי בעבודה. קיבלתי פרופורציות אחרות על החיים. אני רק מקווה שיהיה לי השכל והכוח ליישם גם את מה שאני אומר עכשיו".
ד"ר לויט, מומחה להפריות, החל לעבוד בבית החולים בני ציון בשנת 2003. הוא בוגר בית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית ובית החולים הדסה בירושלים. את ההתמחות ברפואת נשים עשה בבית החולים רמב"ם בחיפה, בו עבד גם כרופא ביחידה להפריה חוץ גופית.
בבני ציון הוא הכיר את ד"ר גניה זיסקינד, ומאז השניים נחשבים לצוות רפואי יוצא דופן. ההצלחות של ד"ר לויט מוערכות בכ-70 אחוז מסך הטיפולים שביצע, הישג שנחשב גבוה מאוד בכל קנה מידה עולמי.
לפני כארבע שנים וחצי נפתחה מרפאת סאביק במרכז בוקרשט, וזמן קצר לאחר מכן הצטרף אליה ד"ר לויט כרופא שכיר המבצע השתלות במטופלות ישראליות. מטרתו של הרופא הייתה אחת - לסייע לזוגות חשוכי ילדים היכולים להרות רק בעזרת תרומת ביציות.
המטופלות הופנו למרפאה דרך בתי החולים, קופות החולים והמרפאות הפרטיות. יועץ התקשורת של משפחות לויט וזיסקינד, יוסי לייבוביץ', אומר שהשניים הפכו לקורבן של ממשלת רומניה, שנכנסה כחברה על תנאי לאיחוד האירופי.
כדי להתקבל כחברה קבועה על המדינה לעבור שורה של מבחנים בתחום הבריאות, המשפט, זכויות אדם ועוד. על פי השוק האירופי, אין לבצע סחר בביציות, היכולות להתקבל רק באופן וולונטרי. לפני כשבוע ארגן לייבוביץ' הפגנת מחאה מול שגרירות רומניה בישראל בקריאה לשחרר את שני הרופאים המוחזקים במדינה תוך הפרת זכויותיהם.
ועד שד"ר לויט יחזור למשפחתו, מפלסים שלושת ילדיו את דרכם בעולם הרפואה. שרון (28) היא פסיכותרפיסטית הלומדת לקראת מבחן קבלה לדוקטורט ובזמנה הפנוי מופיעה עם להקת רוק חיפאית. זיו (25), שנבחן השבוע בגינקולוגיה, מסיים שנה חמישית ברפואה באוניברסיטת תל אביב ואילו חן (23) מסיימת אף היא שנה חמישית בלימודי רפואת שיניים באוניברסיטה העברית ובבית החולים הדסה בירושלים.
את המשפחה מאחדת היום האם אסתי, מורה לשעבר בבתי ספר על יסודיים. ד"ר לויט הכיר אותה עוד כשהיה בן 16, ולפני 34 שנים הם התחתנו. אסתי מתקשה לזכור מתי נפרדה מבעלה לתקופה ארוכה כל כך. "אולי רק במלחמת יום כיפור לא התראינו כל כך הרבה", היא אומרת.
"גם עכשיו זה סוג של מלחמה. ההודעה שקיבלנו ביום רביעי שעבר על דחיית הבקשה לבטל את צו עיכוב היציאה אכזבה אותנו עד מאוד, קיוויתי כבר שיהיה לזה סוף. אני לא מבינה מדוע מחזיקים אותם, הם אפילו לא נחקרים יותר.
"התקווה הגדולה שלנו היא שהם בכל זאת יגיעו לחתונה של אלי, בנה של זיסקינד".אלי אמור להתחתן בשבוע הבא ומקווה שאמו תוכל להגיע ולחגוג עמו. אם היא לא תגיע, ידחה את החתונה.
ביום רביעי השבוע הרגיש ד"ר לויט כיצד המלחמה הפרטית שהוא מנהל הולכת ומתעצמת. בית המשפט ברומניה שוב דחה את בקשתו ובקשתה של ד"ר זיסקינד לאפשר להם לחזור לישראל והשאיר על כנו את צו עיכוב היציאה מהארץ.
איך אתה מחזיק מעמד?
"אני מנסה להיות אופטימי ללא תקנה ולקוות שהסוף מתקרב".
תחזור מתישהו לרומניה?
"לעולם לא. גם בשנים הבאות אין סיכוי שאעסוק בהפריות בחו"ל".
יש מסר שהיית אולי רוצה להעביר לרשויות בישראל?
"יש תחושה של הפקרה. המשפחות והחברים שלי ושל גניה פנו בבקשת עזרה לכל מי שאפשר וגם הייתה היענות. הבעיה שבפועל לא נעשה דבר. אני רוצה להאמין שהם פועלים מאחורי הקלעים. עד עכשיו לא ראיתי תוצאות.
"המסר שלי הוא פשוט, אנו, ד"ר זיסקינד ואני, אנשים נורמטיביים ומעולם לא עברנו על החוק. אני יכול להבטיח שאנו לא פושעים, אלא רופאים שפועלים מתוך כוונה לעזור לאנשים. לא הגענו לכאן כדי לעשות משהו בלתי חוקי. מה שקרה כאן גדול עלינו. המאבקים פה ברומניה לא קשורים אלינו ונקלענו לעין הסערה. מי שיכול לעזור לנו, שיעשה זאת".
יועץ התקשורת לייבוביץ' יוצא אף הוא בבקשה לרשויות בישראל. "הבאתי את שתי המשפחות לפגישה עם סגן שר החוץ, דני איילון, שנתן הנחיה לשגריר ברומניה, דוד אורן, לטפל בשני הרופאים באופן אינטנסיבי.
"פנינו לנשיא פרס ובנה של גניה, אלי, שלח לו מכתב אישי עם בקשה לסייע לשחרור אמו לחתונתו, שתתקיים בשבוע הבא. בינתיים קיבלנו תשובה שלילית.
"קרן האור היחידה בינתיים הגיעה מיו"ר ארגון המיקרוביולוגים והביוכימאים בהסתדרות, אשר גולדשלגר, ומיו"ר ההסתדרות בחיפה, ברוך זלץ, שהודיעו כי אם השניים לא חוזרים עד תחילת השבוע הבא הם ישביתו את המעבדות של בתי החולים בחיפה כמחאה על אוזלת ידה של הממשלה בנושא זה".
ד"ר לויט, אתה מתחרט על משהו?
"אני לא מתחרט על כלום. אני רק מצטער על מה שקרה. כל הזמן אני משחזר בראשי מה היה קורה לו לא הייתי נוסע, אבל אז רופא אחר היה חוטף את המכה הזו. אני נחנק מהתרגשות כשאני חושב על העזרה מהבית והחברים, ולא קל לי שהמשפחה איננה כאן.
"עם זאת, עדיף שאסתי תטפל בעניינים בארץ מאשר תבהה איתי כאן בקירות ושהילדים יסיימו את הבחינות. אני לא רוצה שמה שקרה לי ישפיע עליהם באיזושהי צורה. כל שבוע נראה לי שהסיוט נגמר, ואז מגיע סוף השבוע ואני עדיין ברומניה".
נא להמתין לטעינת התגובות
