הכיבוש משחית: לגיטימי לתמוך, אסור להדחיק
הכיבוש בשטחים הפך את החברה הישראלית לאלימה יותר. אפשר להחליט להמשיך לשלם את המחיר, אבל מסוכן להתעלם מקיומו
הקונפליקט שלנו מול הפלסטינים, הוא קודם כל בינינו לבין עצמנו: כיצד נצליח לעמוד על המתח שטמון במושג מדינה יהודית-דמוקרטית. במשך עשרות שנים, מאז 1967, החברה הישראלית בעיקר התעסקה בהדחקת הבעיה, או בפתרונות בסגנון הפשרה הפונקציונלית, שחסידיה האמינו באופן הזוי למדי שהירדנים יסכימו לקבל אליהם את הפלסטינים של הגדה כאזרחים, בזמן שהשטחים יישארו אצל ישראל. הירדנים, מן הסתם, לעולם לא היו מסכימים לכך, וישראל בעיקר התעסקה בלהעביר את הזמן (בתקווה שהוא ישחק לטובתנו), בניסיונות לקבוע עובדות בשטח (בתקווה שהם יקשו על חלוקת הארץ) - ובעיקר בלארוז את כל זה במדיניות כוחנית, שבה צבא חזק שולט על אוכלוסיה חלשה ומשוללת זכויות פוליטיות, אנושיות וחברתיות בסיסיות.
אם את הקונפליקט הכי גדול שלנו אנחנו פותרים רק בדרך הכוח, אין להתפלא שזאת הדרך שבה נפתרים הקונפליקטים הקטנים: מחלוקות בין שכנים, קשרים רומנטיים מורכבים בין גברים לנשים או מריבות בין נהגים. העם מביט מעלה ומטמיע. ומה שלא עובד בכוח, יעבוד ביותר כוח. כך לפי מפקד האוגדה, וכך גם לפי הבריון השכונתי במגרש הכדורסל.
אולם הכיבוש לא חודר רק מלמעלה למטה, אלא גם בכיוון ההפוך: מהחוויה האישית אל המבנה החברתי. זה מתחיל
באותו נער תמים בן 20 שלובש מדים ולראשונה נאלץ להתייחס לאנשים כמו לזבל, או לחלופין באותו נער אלים שלראשונה מקבל גושפנקה ממסדית להתנהגות הרגילה שלו. כזאת היא תרבות המחסומים של צה"ל: ללא קשר למידת האמונה של החייל בחשיבות הביטחונית של המחסום או בנחיצות השליטה על השטחים, אם יש בו טיפת מוסר ליבו ייצבט כשייאלץ למנוע מקשישה את הגישה לבית חולים או לערוך חיפוש פולשני על גופו של אדם בגיל של אביו, בזמן שילדיו צופים מנגד בוכיים.
כשעליו להתמודד עם עשרות ומאות סיטואציות דומות, במשך שלוש שנות שירות בשטחים, הוא יוכל לבחור בין שתי אופציות מרכזיות: להחליט לסרב ולהשאיר את המלאכה לעמיתיו המוסריים פחות, או פשוט להקשיח את ליבו - ולהפסיק להסתכל על האדם שמולו: לראות אותו רק מבעד לכוונת הרובה, מבעד לתפקיד של שניהם בסיטואציה, מבעד ליחסי הכוח ביניהם. את זה הוא גם ייקח הביתה - לחופשות מהצבא, אבל בעיקר לחיים האזרחיים.
שירות צבאי, גם אם אין לו שום קשר לכיבוש, הוא בבסיסו מעודד אלימות, אולם זה מחיר שחברה משלמת כשברצונה להגן על עצמה - וזה אמור להיות ברור ומתקבל על הדעת בקרב כל מי שאינו פציפיסט. אולם ההבדל מתחיל במקום שבו עברנו מ"דוד גיבור אשר על המשמרת" לאחיין שצריך לברור אוכלוסייה אזרחית במחסומים או להתפרץ לבתים של חפים מפשע באישון ליל כדי "להפגין נוכחות". העובדה שמאות אלפי ישראלים שירתו בשטחים, בעיקר בתקופה שבין שתי אינתיפאדות, מגדילה באופן ניכר את האלימות בחברה. הכיבוש אינו הגורם היחיד לאלימות, אולי הוא גם לא המרכזי שבהם, אבל אסור להתעלם ממנו. אפשר לתמוך בו ואפשר להתנגד לו, אבל לא רצוי להדחיק: הכיבוש משחית.
נא להמתין לטעינת התגובות
