יפים ורקובים
כוכבת הלהקה הצבאית שמופיעה ברחוב, והזמר שקרא לשחרר את רוצחו של ראש הממשלה. אלה הצברים היפים שנפרדו מטופז
יותר משהיה בדרן או איש טלוויזיה, טופז היה הצבר האולטימטיבי, באופיו ובדמותו. שחור שיער ובהיר עיניים, חסון ושובה לב נשים. ווינר ממזרי, מחבק וצועק. הדימוי החזק הזה, עליו גדלו דורות של ישראליות, איננו.
הם נולדו רגע אחרי המדינה, או שנים ספורות לפניה, צאצאיו של דור הנפילים. עם לידתם, הוריהם העניקו להם את הסגולה הגדולה ביותר שהייתה בנמצא - העובדה שנולדו בחלקת אלוהים זו. אך דור הבנים, שלחם ביום כיפור ובלבנון, לא יכול היה לעמוד בצל אנשי תש"ח.
לפיד הצבריות נשמט, ועם המרדף אחר הכסף הגדול והקריירה הלכה והתחדדה ההבנה שאין כאן באמת גיבורים. הרעות התחלפה בקנאה, ואת מקום האהבה למדינה החליפה אהבה עצמית גדולה מנשוא.
הטלוויזיה והקולנוע הישראליים המשיכו במלאכתה של הספרות המקומית וייצרו צברים של פלסטיק. אנחנו האמנו שהם כאלה, וגם הם. הם נישאו על גלי הערצה של ציבור עיוור ששאיפתו הגדולה ביותר הייתה להיות בדיוק כמותם.
אלו מהם שהבינו כמה הכל שקרי ומזויף, הפנו עורף ופנו לעולמות אחרים. הראשון שבהם היה אולי אורי זוהר, אלכימאי שהפך ישראליות גולמית ובוטה, לגלותיות צנועה ונסתרת.
אחרים אבדו בסבך הדימוי והציפיות
כוכבת הלהקה הצבאית שמופיעה היום בפינת רחוב בעבור שקלים בודדים, השחקן הרומנטיקן שהעביר את מבטחו בקב"ה והזמר מהחברה להגנת הטבע שקרא לשחרר את רוצחו של ראש הממשלה. כולם היו סמלים של ישראל היפה ושכורת השמש, הצעירה, החזקה והנצחית.
בסוף השבוע שעבר הם ליוו את בכורם אל מנוחתו האחרונה, לא עוד כמונומנטים של תרבות בלתי מנוצחת, אלא כמוקעי הממסד ומבקריו הגדולים. בזה אחר זה נשרו הצברים מהשיח, מרגע שפסקו לספק את הסחורה.
כשהפסיקו להיות צעירים או בטוחים, כשהקסם שלהם פג, אך לא רצונם עמו. קמו פה ישראלים חוצפנים וקולניים יותר מהם, וניפוץ מסכות ותדמיות הפך לתחביב לאומי. מי שלא מיישר קו, נשאר בחוץ.
הצבר הישראלי נרקב. קוציו נשברו ועסיסו החמיץ. אזלו יפי הבלורית והתואר, אותם מחוספסים כלפי חוץ ורגישים מבפנים. ואולי, במבט לאחור, הם לא היו כאן מעולם.
נא להמתין לטעינת התגובות
