ההצלחה האחרונה: לאפשר לאסיר להתאבד - זכות יסוד אנושית
צריך לאפשר לכל אסיר לשים סוף לחייו, לכבד את האופציה הגואלת הזאת מהגיהינום של הכלא. מנחם בן חושב שדודו טופז טוב עשה את המעשה הנכון
טוב שדודו טופז הבין, כי בהתאבדותו הוא גואל את עצמו מייסורים אינסופיים, מגיהינום יומי, מביזוי לא פוסק. כי אין נורא בעיני מהזדקנות בכלא, מצינוק, מציוויי הסוהרים, ממזונות בית הסוהר, מהצפיפות האנושית המבחילה, וככה שעה שעה, יום יום, שבוע, שבוע, חודש חודש, שנה אחרי שנה, כשאתה יודע כמכוות אש פנימית מה גרמת, ולא רק לאנשים החפים והתמימים שנפגעו במימונך ובמצוותך, אלא גם לאמך החיה, לשמו של אביך המת (הבדרן השנון, המשכיל והמקסים אליהו גולדנברג), לילדיך, לאחיך, לנשותיך לשעבר. כמה נורא, כמה משפיל, כמה מבחיל.
תבונה, אומץ ורגישות
עצם הרעיון שילדיך יצטרכו לעמוד במשך שנים במעמד המשפיל של ביקור בבית סוהר, עצם העובדה שתזדקן בכלא, שתתכער, שתתבלה, שתשהה מקרוב במחיצתם של אנשים שלא בחרת לשהות במחיצתם, שתספוג את ריחות הכלא וטעמי הכלא וריחות האנשים והאוכל וטעמי האנשים והאוכל.
שתחיה בצל אימת הצינוק (שאך זה מכבר בילית בו), שכל רגע יקפידו שלא תתאבד לנו פתאום ותבריז לייסורים, שתזכור יום יום ורגע רגע את חייך מלאי הזוהר מחוץ לחומות ומחוץ לכבלים – כל אלה ביחד, ואולי כל אחד מאלה לחוד, די בהם כדי שאדם שיש בו מידה של תבונה, אומץ ורגישות (וטופז ניחן ללא ספק בכל אלה) יבחרבמותו ולא בחייו.
זאת ועוד: עצם הצלחתו להתאבד, בתנאי הבקרה והפיקוח הקיצוניים שבהם היה נתון, היא סוג
של הברקה שראויה לכבוד מסוים. טופז התאבד, כפי שנמסר, בישיבה על הרצפה, כדי שיוכל לתלות את עצמו על הברז שנקבע בגובה 80 סנטימטר מהרצפה, בדיוק כדי למנוע התאבדות. דודו התחכם למגבלה הזאת, והצליח בכל זאת להתאבד, תוך כדי ישיבה על הרצפה. עם כל הזוועה, גם זו הצלחה, ובמובן זה ניתן לומר, כי חייו רצופי ההצלחות הסתיימו בהצלחה מאקאברית. ועל כך הוא ראוי לכבוד אחרון.
ולבסוף, כאמור, עצם התאבדותו מחייבת להעמיד לדיון את השאלה העקרונית אם צריך לשמור מכל משמר חיים בזויים שנידונו לסבל מהגיהינום, או שיהיה זה אך אנושי להניח לאסירים שנידונו לחיי מאסר ממושכים להפסיק בעצמם את חייהם ולפטור את עצמם ואותנו מעונשם. בעיני, מדובר בזכות יסוד אנושית.
נא להמתין לטעינת התגובות
