הפורענות שבהדחקה
הגיע הזמן להגיד את האמת. לשמירה האובססיבית על זכויות הפרט יש מחיר, והוא כבד מנשוא
אחד החברים, העיתונאי ינון מגל, סיפר על ביקור באוקראינה. בזמן שהות המשלחת בקייב, יצא עם עמיתים למועדון מקומי. היה נחמד. אנשים טובים, שתייה לא יקרה, אווירה נעימה. יחד עם זאת, באותו הזמן, כשמוזיקה התנגנה והאלכוהול זרם, ליוותה אותו תחושת מועקה לא ברורה. בתום הערב, כשפסעו בשלג לעבר המלון, התעניין מארחו, עיתונאי אוקראיני ממוצא יהודי, כיצד התרשם מן המקום. מגל השיב שהמקום נחמד אבל משום מה, הוא מרגיש שהוא דורך על דם של יהודים. "מעניין", השיב היהודי האוקראיני, "אנחנו צועדים ברחוב מלניקובסקי, ברחוב הזה הלכו יהודי קייב לבאבי יאר".
לא רוצח לקוי בנפשו, לא אדם אחד שפעל בטירוף רגעי, לא מתנקש מקצוען עם מען ידוע מראש, לקח את חייו של אריק קרפ. אלא שבעה בני עוולה שבעטו, הכו למוות והשליכו את גווייתו אל ימה של העיר העברית הראשונה. אכזריותם, אלימותם, קשיות לבם כמו נלקחו מתוך חוברת הדרכה לפוגרומים. איש מהם לא ניסה לעצור בחבריו, לגלות מעט חמלה השמורה אפילו לחיות. אריק קרפ, למרות הודעת המשטרה כי מדובר ברצח על רקע פלילי, נרצח בשל היותו יהודי.
איור: צחי פרבר
ב"פרחי הרוע" כתב המשורר שארל בודלר, "גזע קין כבש בסערה את השמים, ומגן עדן הטיל את האל לאדמה". בודלר כמו התכתב עם מדרש "בראשית רבה" המספר כי נעמה, נינתו של קין, הרוצח הראשון, נישאה לנח. ומתוך כך אנו למדים שבני האנוש כולם נושאים את גן הרצח של אבינו הקדמון קין. גם יהודים רוצחים. ובאכזריות. אבל הלינץ' בתל ברוך שזהות מבצעיו ידועה - בניגוד לרצח במרכז הקהילה ההומו-לסבית - אינו מוגדר כפשע שנאה, ופה טמון זרע הפורענות. הפורענות שבהדחקה. שאלו עצמכם בכנות, האם אותם פורעים נאלחים היו מעיזים לרצוח כך איש מבוגר בעירם ג'לג'וליה? או מה היה עולה בגורלה של חבורת צעירים יהודית שהיתה מעזה לאסוף בחורות ערביות בעיר ערבית, להשתכר ולקנח ברצח?
אנא מכם, חסכו ממני הטפות על גזענות, חושך, פרימיטיביות והסתה. אלימות קיימת
אין להוציא גם מכלל אפשרות סבירה כי אותם רוצחים והטינופות היהודיות שסייעו להם, לא יורשעו ברצח אלא יואשמו בהריגה. אולי תהיה עסקת טיעון. עוד כמה שנים הם ייצאו לחופשי. ואולי לפני כן, עורך דין ממולח ועיתונאי חרוץ ואנטי ממסדי עוד ימצאו שהודאותיהם נגבו שלא כדין ולכן עליהם ללכת הביתה בשל העוול שנגרם להם.
הבעיה אינה רק המשטרה ויכולתה המבצעית, גם לא המחסור בחינוך לערכים, אלא העובדה שמדינת ישראל נרתעת מלממש את ריבונותה וחוקיה. בנגב, בגליל, במשולש ובכיכר השבת. השלטון חושש למשול, משקשק מוועדות חקירה, נתון לדיקטטורה מחשבתית של הליברליזם המופקר. יש מחיר לליברליזם מבית מדרשו של השופט הנאצל אהרן ברק, יש מחיר לזכויות הפרט, והמחיר הוא קורבנות הפשיעה. המערב חולה בניוון ערכי, באובדן דרך. השתלטו עליו כוחות אולטרה ליברליים על גבול האנרכיזם, שבשם אהבת האדם הגורפת גורמים לפגיעה בחיי אדם, יום-יום, שעה-שעה.
במערב, נתפס הפושע כקורבן לנסיבות חייו, ואילו קורבן מעשיו, מופקר לחיי השפלה, פחד וכאב. מדעי הרוח הפכו ב-50 השנה האחרונות לבית יוצר לטיעונים מופרכים ונלוזים. בשם הומניזם אוניברסלי הבא כביכול להגן על זכויות הפרט, זכויות המיעוטים וכו', נפגע ביטחוננו וזכויות היסוד של ילדינו. אין חלל ריק. כשמקדשים ערך אחד פוגעים במשנהו. וכך השמירה על זכויות הפושעים פגעה ביכולת החברה והמדינה להתגונן. אם תרצו, זהו המיקרוקוסמוס של המקרוקוסמוס, גסיסת המערב והמחשבה הליברלית.
בצל האירועים האחרונים עלתה שוב סוגיית עונש המוות. דומני שמיותר להיכנס לטיעונים שחוקים בעד ונגד-מדינה רוצחת, צלם אדם, יעילות, אכזריות וכו'. אני מעדיף דוגמאות. שיעורי בית עבורכם. וזה הסיפור. בליל 14 ביולי 1966 נכנס ריצ'רד ספק למעונות סטודנטיות לסיעוד בשיקגו. באיום אקדח קשר את שמונה הצעירות ובאכזריות שלא ידעה שובע, אנס ורצח אותן בחניקה ובדקירה באמצעות סכין קצבים. אחת האחיות הצעירות שרדה משום שהתחבאה מתחת למיטה. היא זיהתה אותו. ספק נידון למוות, אבל כעבור חמש שנים המיר בית המשפט העליון האמריקאי את עונשו במאסר של 1,200 שנים . הוא מת בכלא ב-1991.
חמש שנים מאוחר יותר, חשף העיתונאי ביל קרטיס סרט וידאו מחתרתי שצילם עורך דין בכלא סטייטויל. בוידאו נראה ספק יושב בחברת אסירים אחרים כשרק תחתוני תחרה נשיים לגופו. למרבה הגרוטסקה צמחו לו שדי אישה, תוצאה של הורמונים שהוברחו לכלא. ספק נראה בסרט מסניף קוקאין ומבצע סקס אוראלי באסיר אחר. הוא הפך לזונה של הכלא. ספק מתפאר באוזני העו"ד "אם הם היו יודעים כמה כיף לי כאן, הם היו משחררים אותי". כשנשאל על ידי אסיר אחר למה הרג את האחיות, השיב "זה לא היה הלילה שלהן".
הסרט עורר שערורייה והעלה לדיון נוסף את נחיצות עונש המוות ויעילותו. המצדדים הביאו את התמונות כהוכחה לכך שספק לא נענש דיו, אם בכלל. המתנגדים לעונש המוות טענו על סמך אותן תמונות, שעונשו של ספק היה חמור מעונש מוות. חייו כעבד מין בכלא היו מכניזם של הישרדות, 25 שנה של אונס על בסיס קבוע, בתמורה לחייו. אין לי תשובה ברורה מה נורא יותר. דבר אחד אני יודע - בישראל אין עונש מוות, אבל לצערנו גם אין מאסר של 1,200 שנה.
לכל המפקפקים באמינות הסיפורים במדור, אנא הקישו ביוטיוב Richard Speck
נא להמתין לטעינת התגובות
