תקשורת בשירות הטרור
התקשורת הישראלית מעניקה במה לערבי-ישראלי הקורא למאבק מזוין נגד ישראל
המאמר כולו הוא כתב הסתה למען מאבק אלים נגד ישראל. לא מרי אזרחי. לא התנגדות סבילה. לכותב יש בעיה עם אבו-מאזן, משום ש"הוא איננו מעוניין במאבק המזוין...הוא והרשות חתומים על הסכמים שאוסרים על הפלסטינים לאמץ את שיטת ההתנגדות". לפי הכותב, ההסכמים עם ישראל צריכים לכלול סעיף שמעניק לפלסטינים את הזכות להמשיך ולרצוח ישראלים.
לא שאבו-מאזן הוא צדיק הדור. לא שהוא מוכן לפשרה כלשהי עם ישראל. ממש לא. אבל מתברר שיושבים בקרבנו מי שלוחצים על הפת"ח לחזור לימים האלימים של האינתיפאדה. רצח המוני וחסר אבחנה של חפים מפשע. והקריאה הזאת זוכה לבמה בכלי תקשורת מרכזי.
האם מדובר בחופש ביטוי? נבדוק. אם מאמר דומה היה מופיע מצד אחד מחסידי כהנא - מאמר שכולו קריאה לשינוי הסכמים עליהם חתומה המדינה עם הפלסטינים, לצורך חזרה לאלימות נגד ערבים - הכותב היה נעצר על הסתה לגזענות.
למעשה, זה כבר קרה. הרב עידו אלבה הורשע על הסתה לגזענות, אף שהמאמר שכתב היה מאמר פרשנות הלכתי. ההרשעה הייתה מוצדקת. משום שלעתים, היתר לרצח הוא הצדקה לרצח הוא קריאה לרצח. והיתר לרצח אינו לגיטימי רק משום שהיא מתחזה לפרשנות הלכתית.
הפעם לא הייתה שום כסות הלכתית. מדובר בהטפה למען חזרה למאבק המזוין. אז איך זה שאותו כותב ממשיך לפרסם ברבים את דברי ההסתה והקריאה לאלימות, כאילו שדין שונה לו ולאחרים? איך זה שכלי תקשורת רבים מעניקים לו במה? הרי על הרבה פחות מכך כבר נעצרו ערבים בישראל - לא תמיד בצדק.
למשל, איש התיאטרון סמיח ג'בארין, שהפגין נגד המלחמה האחרונה
אבל אם כל מי שיש לו דעות דומות ייעצר או ייחקר - אז נדמה שלשב"כ תהיה הרבה עבודה. את השימוש ברשויות לאכיפת החוק יש לשמור למקרים ברורים של הסתה או קריאה לאלימות. ונדמה שהמאמר שפורסם בשבוע שעבר הוא בדיוק המקרה המחייב פעולה.
כלי התקשורת, ו"מעריב" אינו שונה בעניין הזה, מעניקים לעתים סוג של לגיטימציה לקריאות הללו. ובתנאי שזו קריאה לאלימות נגד יהודים. הרי אין סיכוי למאמר התומך באלימות נגד ערבים. וטוב שאין. אז מדוע מתוך הקשת הרחבה של דעות הרווחות בקרב ערביי ישראל, הבמה ניתנת דווקא לכהניסטים שלהם?
בכך מבצעת ישראל בדיוק אותו סוג של חראקירי המאפיין את התקשורת והאקדמיה במערב: יש מגוון של דעות. אך הבמה ניתנת יותר, הרבה יותר, לקולות הרדיקליים. המתונים נותרים בצל. והכל בשם ה"קדמה" ו"חופש הביטוי".
כאשר צעיר מוסלמי, באירופה או בישראל, חי באווירה שבה הרדיקלים זוכים להבלטה וללגיטימציה - בחירת הדרך שלו הרבה יותר קלה. הוא כבר יודע שצריך להיות רדיקלי כדי להיות על הבמה. האלימות משתלמת. ובשלב ראשון - התמיכה באלימות.
הכותב הספציפי ביצע, לכאורה, עבירה פלילית. תנועת "אם תרצו" פנתה ליועץ המשפטי לממשלה, כדי לדרוש פתיחה בחקירה. האם היועץ המשפטי יתחמק? האם דינם של ערבים שמטיפים לאלימות שונה מדינם של יהודים?
התקשורת הישראלית משתפת פעולה ונותנת במה לתומכי המאבק המזוין. היא סובלת מאימת "חופש הביטוי", שהפך לחופש השיסוי. נקווה שרשויות החוק יעצרו את הטמטום הזה, שמעניק במה מכובדת למי שתומך בטרור ובאלימות.
נא להמתין לטעינת התגובות
