ראשי » חדשות » עד כאן!

מתי הפכנו לחיות אדם והתחלנו להרוס את הטבע?

היכולת שלנו לרוקן עד תום את מאגרי המים, לנצל נחלים וימים להולכה של פסולת וביוב והחוצפה להיפטר מגזים רעילים ולזהם את האוויר. היחס המחפיר שלנו לסביבה הוא רק השתקפות אחת של ההתנהגות האנושית הנוכחית שמביישת אותנו. nrgמעריב אומר - עד כאן!

מתי הפסקנו לתת את הכבוד לאמא אדמה, לטבע ולמתנות שהוענקו לנו עוד משחר ימי ההיסטוריה שלנו, והתחלנו להתייחס אליהם כאל משאב שצריך לנצל? מי הפכנו לאגואיסטים, שמקדשים את הצרכים שלנו והרצונות שלנו ומתחשבים רק בנטייה האנושית שלנו להשיג יותר, לקבל יותר, להרוויח יותר?

זה בטח קרה די מזמן. אני מעריכה שאולי קצת אחרי שיצא האדם מהמערות, כשכבר הפסקנו להילחם על הקיום שלנו, על הבשר והדגים, על האש ועל המקום החם והמוגן. פלאי הטכנולוגיה של אז - כלים חדים, נבוט ואש שבאה איתנו ממקום למקום, הפכו אותנו לאדוני היקום, לשליטים ללא עוררין, המשתמשים בטבע כבשלנו ומכפיפים אותו לצרכינו. אמנם בהתחלה היינו צנועים – קבענו אלו חיות נביית ונגדל, מה נצמיח ליד הבית, לאן יזרום פלג המעיין ומה נעשה במימיו. ומאז כנראה, בקצב דוהר וללא שליטה, התחילו יחסינו עם הטבע להתדרדר לרמה שרק כעת, בימינו, אנחנו מתחילים להבין מה גדול הנזק שביחסנו זה.

לא צריך לפרט את מידת הניצול הנוכחית של סביבתנו – היכולת שלנו לרוקן עד תום את מאגרי המים ולייתם את הטבע מהמים, על מנת שאנחנו נוכל לצרוך יותר, ניצול נחלים וימים להולכה של פסולת וביוב וזיהום בלתי הפיך של מקורות מים, היכולת שלנו להיפטר מגזים רעילים, תוצרי תעשיה ותחבורה לאוויר ולזהם אותו, ניצול עד דק של יערות העד והג'ונגלים, ועוד ועוד ועוד, וכל זאת שנים על גבי שנים, ללא הפרעה. עד שלפתע פתאום התגלה שניצול מחפיר זה כמוהו כהשלכת אבן לבאר שאנו שותים ממנה – והכול פוגע בנו חזרה. המים שלנו אינם ראויים יותר לשתיה, בריאותנו נפגעת עקב זיהום האוויר, טמפרטורת כדור הארץ עולה ותופעות טבע אימתניות פוגעות בכל קצוות תבל רק בגלל יחסנו המחפיר לסביבה.

היחס המחפיר שלנו לסביבה הוא רק השתקפות אחת של ההתנהגות האנושית הנוכחית שמביישת אותנו. גל האלימות ששוטף לאחרונה את המדינה, בו אנו רואים בני נוער שרוצחים מתוך שעמום, הורים שרוצחים מתוך נקמה,.מאות תאונות דרכים של נהגים חסרי סבלנות, שאינם מכבדים את החוק, שבורחים מזירת התאונה במקום להושיט יד לעזרה, קשישים ערירים שמתים בחוסר כל, בלי תשומת לב אנושית, בלי תחושה של כבוד.

יש משותף לכל אלו ולעוד דוגמאות אחרות  – חוסר כבוד, היעדר התחשבות, אפס סובלנות כלפי סביבתנו וכלפי אנשים אחרים בחברה. לחברה האנושית של היום אצה הדרך - להשיג יותר, להתקדם, להספיק. אנו עמוסי גירויים. לא טוב לנו איפה שאנחנו, אנו לא מסתפקים במה שיש לנו וכל הזמן מחפשים את הדבר הבא. אם רק נדע למצוא את האושר במה שיש, לא נצטרך לרוץ ולהשיג יותר. נתנהל בנחת, עם ערכים של כבוד לסובב אותנו, לעבר ולהווה ותוך התחשבות בעתיד. יש לזה סיכוי. קוראים לו חינוך.


הכותבת, נירית לביא אלון, היא מנהלת החינוך הסביבתי בחברה להגנת הטבע

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...