4 שנים להתנתקות: "מהבית שלי ירו על הבית שלי"
מהקומה השישית, בבית הזמני שבאשקלון, בני משפחתו של אריק הרפז ראו איך הקסאמים נורים מיישובם המפונה. מרדכי חיימוביץ חוזר למשפחה שאותה הוא ליווה לפני ארבע שנים בעת העקירה מרצועת עזה. כתבה שלישית בסדרה
ישבנו על המרפסת מול בריזה מהוססת. אתי אשתו נשארה מול הטלוויזיה, אך שיגרה אלינו כדורי שוקולד שלמדה לרקוח בקורס קונדיטורים. לא שהפגישה היתה מתוקה, אך זאת שקדמה לה היתה מרירה יותר. התאריך היה ארבעה ימים לפינוי ואנחנו ישבנו בבית של כתבנו אלי בוהדנה, שנדד בינתיים לאוסטרליה. בוהדנה והרפז דיברו בכאב, שתקו הרבה, הביטו אל ים שהתרחק והלך. בזמן ששתינו קפה, ארזו בנות הדוד של אתי את משפחת הרפז.
"אני מביט על הארון שצריך לפרק, וכאילו אין לי ידיים", התוודה אז אריק. הפעם זה אריק אחר, אבל לא לגמרי. הלבה הרותחת התקררה לבזלת. הרציו מנסה בעקשנות לנהל את הזעם. לומר לבעליו שהמאבק נמשך, אבל המטרה אחרת. יש לשמור על קהילה שנמצאת כרגע ב-hold, יש להנציח את אלי סיני באמצעות חיים חדשים עם אנשים אהובים.
אריק מחצין פחות את הכאב. אולי כי הטמיע אותו סופית בהתנהלות היומיום. בציודו האישי. דסקית ועליה מספר אישי 7187313, של בתו לירון, הולכת איתו בכל. גם כשצורף כהורה שכול למסע צה"ל בפולין, כשביקר בשיקגו בשליחות משפחות חללי הצבא, וגם כשהוא עובר במחסומי החיילים. אז ישלוף את ספר שיריה של בתו ויקרא להם את "מחסומים": "נציב מחסומים בגבול ארצנו / נציב מחסום בגבול עירנו / נציב מחסום בגבול עולמנו / אך מדוע מחסום בתוך לבנו?".
רב"ט לירון הרפז והחבר שלה אסף יצחקי נרצחו ב-2 באוקטובר 2001, בליל סוכות חיוור שבו יצאו לטייל באלי סיני. רק כמה שבועות לפני כן הכירו וזאת היתה אהבתם הראשונה. כששני הנאהבים שוטטו בשבילים, חדרו מחבלים ליישוב. תחילה רצחו את אסף. לעיניה של לירון. היא ניסתה להימלט, אך אחד השיג אותה. למרות תחינותיה ירה בה מטווח קצר. אביה אריק, החובש של אלי סיני, רץ אל האירוע ומצא אותה פצועה ללא תקנה. ניסה להנשים, אך היא מתה בזרועותיו. 11 יום לאחר יום הולדתה ה-19. לירון הרפז נקברה בבית העלמין הצבאי באשקלון, גלעד לזכרה ולזכר אסף הוקם במקום שבו נרצחו.
ארבע שנים לאחר הרצח ננטשה אלי סיני. ביום האחרון, כשהטרקטורים כבר הורסים את דוגית השכנה, העמיסו אתי ואריק הרפז את רסיסי חייהם על ג'יפ. גם את הגלעד. השאירו בית עם אורות דלוקים - כאומרים "תכף נשוב"- נעלו, ולקחו איתם את המפתח. לאחר שאריק הקיף את היישוב התנקז עם כולם למסדר של פרידה ובכי. כשהגיע לניסנית, גם היא בתהליכי ריסוק מתקדמים, התחיל המנוע לגווע. אריק נזכר ששכח למלא דלק, עשה פרסה, תפס את השמש שוקעת בפעם האחרונה מעל אלי סיני. "זה המחיש לי שזהו. סוף. נגמר פרק. ממשיכים הלאה". עם עוד כמה משפחות נחת בצומת יד מרדכי. 11 חודשים נטו שם את אוהלם.
אמרת לי אז שמדי פעם תבוא לזיקים לתצפת על אלי סיני. אתה עושה את זה?
"רק פעם אחת".
מה ראית?
"הרס, שממה, אין נפש חיה".
במבט לאחור קשה לו להיות מופתע. לירון הרפז ניבאה את החורבן באחד מ-140 שיריה שהתגלו לאחר מותה: "אין דבר פה לראות / אין רעש להשתיק / אין מקום לזקן או תינוק / והשקט פה מחריד / אין רוח נושבת על גגות הבתים / אין גנב או רוצח / לא מלחמה ולא שלום בין אנשים / ואפילו האדמה פסקה להניב פירותיה / ואין נוכל או רמאי שייקח אמת / יש רק שקט, ועל אף שתיקתו לא תשמעו למת".
מה מאלי סיני אתם בכל זאת מצליחים לשמר בחיים העכשוויים?
"אני לא שוקע מדי בנוסטלגיה. בבכייה. מדברים מדי פעם על היישוב, אבל לא בדמעות. אני חושב שצריך להסתכל קדימה וקדימה זה להתמקם מחדש".
מתברר שהתוכנית לפיה מפוני אלי סיני ייקלטו בקיבוץ פלמחים עדיין נושמת, אבל בקושי. לכודה במעמקים כדג בין אלמוגי הבירוקרטיה. סיפורים מסמרי שיער הוא
ובכל זאת משפחת הרפז מתעקשת על פלמחים כי חשוב לה לחיות בקהילה. אותה קהילה "שבלעדיה לא הייתי שורדת", כפי שאמרה לי אתי ערב ההתנתקות. בינתיים מנסים לשמור על איזו קהילתיות קטנה. מדגמית. סופי שבוע בבתי מלון, פגישות של פעם בשבוע, בימי רביעי בדרך כלל. מקשקשים, מתעדכנים, הולכים לשתות קפה.
אריק הרפז הוא איש מכירות בתחום ההידראוליקה. אתי היתה דיילת מכירות של ביטוח משלים בשדרות, אבל פרשה בגלל המצב. "לא פעם נפלו לידה קסאמים", מספר בעלה. בשבת שבה התחילה "עופרת יצוקה" היתה נכדתם מיה בת חודש והם ישבו איתה בממ"ד. "שמעתי את הנפילות, את האזעקות ושאלתי את עצמי: 'מה עשתה הקטנה הזאת שרצחו את דודה שלה ועכשיו עוד מפגיזים אותה'".
הלכתם משם כדי לאכול אותה פה.
"ראיתי בטלוויזיה שמאלי סיני ומדוגית ירו טילים. כלומר מהבית שלי-ירו על הבית שלי".
אחד הגראדים נפל גם בבית העלמין שבו קבורה בתו. בפרץ של הומור מורבידי שאל: "האם למתים שלום?". בכל שישי הם בטלפון עם הוריו של אסף יצחקי ואחר כך עולים לקבר בתם. מסדרים, מנקים, שמים פרחים רעננים.
גם מדברים איתה?
"לא. לפעמים אנחנו רואים הורים שכולים משוחחים, מספרים על הנכדים, על נסיעות לחו"ל. בעיניי זה קצת פאתטי. אנחנו רואים בהגעה לבית העלמין חיבור שמעבר למלים עם לירון. מקום שבוכים בו בלי חשבון".
בתו שני מנסה עכשיו להרדים על הידיים את מיה הקטנה. "הנכדה היא בטח נחמה", אני אומר. "נותנת חמצן לריאות", הוא עונה לי. אוהב להשתגע איתה, אריק. חבל שהיא ישנה עכשיו אחרת היה מראה לי איך הם זוחלים יחד. החליטו לא לקרוא לה לירון כדי לא להעמיס עליה תיק כבד מדי, כדי להדגיש שהיא התחלה חדשה, כמו החיים שמנסים להתניע אחרי אלי סיני. את החיים הלאומיים שלאחר ההתנתקות הוא מגדיר: "קטסטרופה, אסון, כמעט שואה". אמנם החמאס לא יורה כרגע, אבל לדעתו השקט זמני. עזה היתה לקן צרעות איום שיושביו מתחרים מי קיצוני יותר.
הטעות של שרון, כדבריך, בהתנתקות מוחקת את הישגיו כמצביא?
"תרים את הראש ותסתכל. גדרה הופצצה, אשדוד הופצצה. אשקלון-כל האזור שאני גר בו הופצץ ברמה מטורפת. כל עוטף עזה היה לשדה קרב. לא חושב שזה משאיר תמונה חיובית לגבי אריאל שרון".
וחוץ מזה, השיקום המקרטע, המבזה, זה שמוציא את נשמת אפם של המפונים. "ארבע שנים עברו ועדיין אין רואים טרקטור שמכין תשתיות לאפשר בנייה". הוא עצמו אינו יכול להתחיל כי עדיין אין לו שטח. אחרים נתקעו בלי שקל ויורדים על הפיצויים. "היום התחלתי לאכול את הסלון", אמר לו אחד החברים, "בחודש הבא יגיע התור של המטבח".
היית חוזר לאלי סיני?
"בשום פנים ואופן לא. מסיבה פשוטה-שילמנו את המחיר הכי כבד. גם לא הייתי חוזר כי אני חושב שלמדינה נורא קשה לשלם את המחיר כדי לשמור על האזרחים שלה. ראינו כמה זמן לקח עד שיצאו למבצע בעזה".
למה אתה הכי מתגעגע באלי סיני?
"לדיונות המדהימות. לטיפוס עם הג'יפים בימי שישי. להגיע למעלה ולשבת עם החבר'ה לקפה ועוגה".
איזו תמונה משם תלך איתך תמיד?
"הרגע האחרון של לירון. רואה אותה שוכבת שם לידי כשאני מבין שזה נגמר. זאת התמונה הכי 'אלי סינאית' בשבילי".
חולם על אלי סיני בלילות?
"כבר חולם על פלמחים".
נא להמתין לטעינת התגובות
