שלטון מעל החוק
הנורמות הצבועות, הצדקניות והכפולות הפכו לסימן המאפיין של שלטון החוק. שלושה סיפורים שהם אחד
והיכן הם מתחילים? דווקא עם מי שהיה נשיא מדינת ישראל. אם היו נוהגים בקצב כפי שנוהגים בכל תיק אחר, הוא היה זוכה לסדרי דיונים מרווחים, כמו שאר הנאשמים הפליליים. אבל מדובר במשה קצב. לקצב הרי יש דין מיוחד. הוא שפן הניסיונות של המערכת. רוח קרבית ודיונית מנשבת בין כותלי מערכת המשפט כאשר עולה שמו. כך שדינו שונה מדינם של אחרים. בדיוק כמו שכל משפטן שפוי יודע שעם תיק הראיות שנצברו בעניינו, לא היה שום סיכוי לכתב אישום. אלא שדין אחד לכולם ודין אחר לקצב. כשמערכת המשפט מחליטה לטפס על מישהו, אין לו סיכוי. היישום הדווקני, ובעיקר דרקוני, של סדרי הדין אצל קצב, רק אצל קצב, איננו שלטון החוק. זהו שלטון היצר הרע.
.2 עונש המאסר של שלמה בניזרי שולש. עניין מוזר. הצדקנים, כצפוי, פצחו במחיאות כפיים. אלא שמדובר בעניין תמוה. החמרה שכזאת, ללא הסבר רציני, היא סוג של הפקרות. זה לא משפט. זה משפט שדה. שלושה שופטים ישבו בדין. הם בדקו את הפרשה לפני ולפנים. הם מצאו שבניזרי הוא עבריין. הם גזרו את העונש בהתאם למה ששמעו, ובהתאם לדין הקיים.
והנה, הגיע העניין לערעור, והשופט, אדמונד "סבונרולה" לוי, מצא הזדמנות פז להגשים את התיאוריות שלו בנושא שחיתות. אין שום קשר למקרה עצמו. יש קשר לאקטיביזם הדורסני שמאפיין את לוי. כבר כתב כאן השופט בדימוס הרן פיינשטיין ")שופטים, הגזמתם(8.7 ," שמדובר בהפרה של עקרון החוקיות, ובקביעת הלכה חדשה, ללא הליך ראוי.
לוי כבר הוכיח שאין לו גבולות, בדיון אחר שעסק, איך לא, במשה קצב. בלי שהעניין היה בדיון, בלי שהשופט המכובד שמע צד כלשהו או ראיה כלשהי בתיק שלא היה לפניו, הוא קבע הלכות סדרי שלטון ומשפט בעניין חיים רמון, למרות שהעניין היה תלוי ועומד בהליכים אחרים. הנשיאה ביניש, ייאמר לזכותה, הסתייגה באלגנטיות. אבל בקרב שוטים מסוימים התקבלו הדברים במחיאות כפיים. מה להם משפט. מה להם הליך ראוי. הם רוצים משפט שדה. לוי מספק את הסחורה. הם יודעים רק דבר אחד. כולם רשעים, וכל החמרה, גם לכיוון של עמוד התלייה, מתקבלת בתשואות צהלה.
צפצוף על כל נורמה
3. שמא נאמר, יש לנו כאן הצבעה על הכיוון הראוי, המחמיר, וצריך לקבל זאת בהכנעה. אז נבדוק. בעצם הימים האלה נשלחו מכתבי אזהרה, על ידי מבקר המדינה, לשלושה מהמעורבים בהסתרת ראיות בעניינו של חיים רמון.
אחת המוזהרות היא ההתובעת מטעם הפרקליטות במשפט רמון, עו"ד אריאלה אנטלר-גל. והנה, פרקליטות המהוללת מחליטה לקדם, בעצם הימים הללו, עוד בטרם הסתיים בירור הפרשה, את אותה אנטלר-סגל.
איך בדיוק הייתה מגיבה צמרת הפרקליטות על עובד מדינה בכיר שזוכה לקידום, כאשר
חקירת המבקר נגדו מצויה בעיצומה, וכאשר מסקנות הביניים מעידות על רשלנות? אנחנו כבר יודעים את התשובה.
היא מצויה בשני הסיפורים הראשונים. שם יודעים לא רק למצות את הדין, אלא ליצור נורמות חדשות. דין אחד כאשר מישהו שלא משלנו מצוי על המוקד. דין אחר, וטיפול מיוחד, שמצפצף על כל נורמה, כאשר המועמד לקידום, הפעם מועמדת, שייכת למחלקת משלנו. שלושה סיפורים שהם סיפור אחד. סיפורו של משפט שבו הנורמות הצבועות, הצדקניות, הכפולות, הפכו לסימן המאפיין של שלטון החוק.
נא להמתין לטעינת התגובות
