הציבור הציוני דתי משול לעדר שרועים רבים לו
הרב ד"ר חיים שיין משוכנע כי הציבור הדתי לאומי חייב לדרוש מרבניו להפסיק להתקוטט, ולגלות אחריות ומנהיגות
"שירותם הצבאי המפואר של צעירי הציונות הדתית אינה מרשימה חברה הדוניסטית" (תמונת אילוסטרציה, למצולם אין קשר לכתבה) צילום: AP
התרומה האדירה של הציבור הדתי בהתיישבות בעיקר ביהודה ושומרון אינה מוערכת. נסיונות נפלאים לתקוע יתד בישובי ישראל השניה אינה זוכים להד הראוי. פוליטיקאים ממולחים ואנשי תקשורת הזויים הפכו את ההתיישבות למכשול לשלום, ואת המתיישבים לנוער גבעות, הגם שלרבים מהם יש נכדים שנולדו באותם יישובים. תפארת דור הכיפות הסרוגות, נכנס אל תוככי ערי הפיתוח, בשעה שעמוד השדרה הצעיר של אותם ערים מפנה להם עורף ומחפש את עתידו במדינת תל אביב.
כישרון מיוחד יש לציבור הדתי לאומי בישראל להגשים יעדים, חשובים ככל שיהיו, באיחור של פאזה אחת או שתיים. ציבור שהחליט להניף דגלים שבעיני רוב הציבור נתפסים כבלתי רלבנטיים. ניסיונה של הציונות הדתית למצוא חן בעיני הציבור החילוני, על בסיס הדמיון בתכני התרבות ותחומי העיסוק מחד, וההתבטלות מפני היהדות החרדית בתחום ההלכה מאידך, החלישו את הציבור הדתי לאומי, שהחל מאבד במהירות את הביטחון העצמי בדרכו ובשליחותו.
הציבור
הציוני דתי משול לעדר ללא רועה, או יותר נכון עדר שרועים רבים לו וכל אחד מושך לכיוון אחר, בעיקר מתוך מגמה לשמר את מעמדו כרועה. הסכנה הברורה והמידית העומדת לפתחה של הציונות הדתית היא התפזרות לכל עבר, מעוות שלא ניתן יהיה לתיקון.
רבני הציונות הדתית אינם מצליחים להעמיד מנהיגות רוחנית מלכדת ומאחדת, לכל ראש ישיבה יש סדר יום משלו. לא רק סדר יום לאומי, אלא גם סדר יום הלכתי. קבוצת רבנים אחת מכנה את רעותה ניאו רפורמית, והניאו רפורמים מאשימים את חבריהם בשמרנות ובקיבעון. כך לא בונים מנהיגות. הציונות הדתית חיש מהר מאבדת את השפעתה הדתית והפוליטית, מוקדי הכוח הדתיים רחוקים מהישג ידם, מאחזים אלה כבר נתפסו על ידי ש"ס ואגודת ישראל.
יציאה מן המשבר עדיין אפשרית. היא דורשת הנפת דגלים יהודיים אל מול הירידה הערכית, המוסרית והשלטונית. יש להציב יעדים לחברה הישראלית כולה, המשלבים את היותה של ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית עם חידוש פניה של הציונות, שאיבדה את דרכה ברבות השנים. הציבור הישראלי ההולך ומפנים את מחיר ההתרחקות מערכים ומוסר מחכה בקוצר רוח לחידושה של רוח התקווה. נוסחת התקווה מצויה במורשת ישראל, אילו רק הרבנים נושאי דגלה היו באמת ובכנות מאמינים בכך.
הציבור הדתי לאומי חייב לדרוש מרבניו להפסיק להתקוטט, לגלות אחריות ומנהיגות, להידבר ולקבוע סדר יום דתי לאומי. הרכבת כבר יוצאת מהרציף, חוששני שבמקום לשבת בקרון הקטר, יישבו אנשי הציונות הדתית בקרון האחרון, אם הם עוד יספיקו לעלות על הרכבת הנעה במהירות.
הכותב הינו מרצה לפילוסופיה של המשפט במכללת שערי משפט
נא להמתין לטעינת התגובות
