הבעיה היא לא הרב מרדכי אליהו אלא את מי ממליך עליו המחנה הדתי-לאומי
רפי פסטרנק מתנועת "ציונות דתית ריאלית" מנסה להבהיר שאין חדש בדברי הרב אליהו וממליץ לחובשי הכיפה הסרוגה לא להיכנס לפאניקה
מוסדות הארץ רועדים, אישי ציבור זועמים, מערכה חדשה נפתחה במחנה הדתי. כל זאת למה? כי הרב אליהו מסרב להתיר שמיעת שירת נשים. רב אחר בהזדמנות שונה השתמש בנשק יום הדין של השיח הדתי, וכינה גורמים מסוימים (ואולי אפשר כבר להשתמש במושג זרם מסוים) בחברה הדתית בשם המשוקץ "ניאו-רפורמים". עד כה התרגלנו לשמוע כינוי זה "מבחוץ", מהחוגים החרדיים למיניהם, ואילו כעת הוא מגיע "מבית". אמנם אותו הרב ריכך מעט את התקפתו, ובחר לפזר עליה קילוגרם של סוכר, אך הטעם המר לא מתפוגג.
השאלה הראשונה שעולה היא על מה הרעש? על מה הזעם? האם נחשף פן נסתר בתפישת העולם החרד"לית? מי שעוקב למשל אחר התבטאויותיו של הרב יהושע שפירא יכול היה מזמן לראות את הקו החרדי שהוא מוביל. רק לשם הדוגמא, כבר לפני שנתיים הוא קרא לשלוח ילדים לתלמודי תורה, ולא למסגרות ממלכתיות-דתיות (סליחה, תורניות-מדעיות,
עוד המצאה של החברה ציונית-הדתית בתהליך התרפסותה בפני הגורמים החרד"ליים). כל מי שמכיר את החברה הדתית יודע כי מערכת החינוך היא פאר תפארתה, ובשל כך לבד זכתה המפד"ל (זצ"ל) ללגיטימציה מקהל בוחריה. הדבר לא הפריע לרב שפירא לדרוש את "ביעור הרע" מקרב המחנה. יסלחו לי חסידיו, אבל כל מי שקורא לעזוב את בית הספר ולחזור ל"חיידר" איננו דתי-לאומי, ואפילו לא חרד"לי. הוא חרדי. אגב, קריאתו זאת עברה בשתיקה יחסית.
הבעיה איננה הרב שפירא או הרבנים לבית משפחת אליהו; הבעיה היא במחנה הדתי-לאומי, שבחר להמליך עליו רבנים אלה ודומיהם. את הגותם הם מפרסמים באחת מספינות הדגל של הציונות הדתית – עלון פרשת השבוע "שבת בשבתו". הזרם המרכזי של החברה הציונית-דתית מתעקש להוכיח כי הוא מחנה אחד, גדול ומאוחד, ולשם כך הנהגתו מוכנה להתרפס ולהיכנע לגורמי השוליים החרד"לים, שברוב המקרים משתייכים גם לצד הימני-קיצוני של המפה הפוליטית. המהלכים הללו שוב ושוב נכשלים, אך הנהגת הזרם המרכזי מסרבת להכיר בכך. אולי מתוך התרפקות על חזון העבר (12 המנדטים של המפד"ל ההיסטורית), אולי מתוך סירוב "לכבס את הכביסה המלוכלכת" לעיני כל ואולי פשוט מתוך עיוורון.
הרשו לי לגלות לכם סוד – המחנה איננו מאוחד. ספק רב אם בכלל נכון להשתמש במונח "מחנה"; אולי מוטב לומר כי מדובר ב"סופרמרקט". אפילו תפילה באותו בית כנסת אנו לא מסוגלים לחלוק היום. כל הניסיונות ליצור קרבה מלאכותית בין הפרטים השונים באותו מרכול נידונו לכישלון, וככל שנקדים להודות בקיומו של הקרע (במילותיו של הרב יהושע שפירא באחד מנאומיו – הקרע המוצדק), ייטב לכולנו; אלה יוכלו לשמוע שירים מפי נשים ואלה יוכלו ללכת לכלא, מבלי להתבייש בכך שאנו מאותו המחנה או אותו בית גידול.
הכותב הינו חבר תנועת ציונות דתית ריאלית