ההדברה הטובה ביותר היא ההבלגה
ראש העין הותקפה על ידי נחילי פשפשים. במקום לרסס ולעטוף את העיר בענן של חומרים כימיים פרנסי העיר החליטו לחכות בסבלנות. הבעיה נעלמה. לא עוצר בירוק, חלק ב'
- לא עוצר בירוק, חלק א': מצחצחים חרבות
- לא עוצר בירוק, חלק ב': חיים באווריום רב קומות
הפשפש הסרחן זכה לשמו המעליב בגין הריחות הרעים שהוא מפריש נגד טורפים. הוא דוגר באדמה, ועם ערב הוא מעופף בהמוניו מבעד לחלונות לעבר מקורות האור. על תושבי ראש העין עברו כמה ימים וערבים מאוד לא נעימים.
פרנסי העיר הזעיקו כל מומחה הדברה שיכלו לגייס: מהמשרד להגנת הסביבה ממשרד החקלאות, מהשוק הפרטי. המדבירים חשבו שאם יאתרו את מוקדי הדגירה יוכלו לפתור את הבעיה: חפרו בחצרות חפרו בצדי הרחובות הראשיים, חפרו את כל ראש העין, עד שהגיעו למסקנה שהפשפש דוגר מחוץ ליישוב ומתעופף לתוכו.
מעגל חיים קצר
ואז החלו להישמע קולות בזכות הדברה המונית: לרסס, להיכנס בהם, לעטוף את ראש העין בענן של רעלים כימיים עד שאחרון הפשפשים יושמד. עבור פוליטיקאים זהו פתרון מצוין: מה רוצה מנהיג אם לא להראות לבוחריו שהוא לא חוסך במאמצים כדי להגן עליהם? רק שחלק מאנשי ההדברה החזיקו בגישה אחרת.
הגישה הזו אמרה שאין מה לעשות: שלפשפשים יש מעגל חיים קצר, היום הם כאן ומחר או מחרתיים אינם. שצריך לחכות בסבלנות. שהפשפשים מציקים אבל אינם מזיקים לבריאות, וחומרי הדברה כימיים לעומת זאת,
מזיקים ועוד איך. שלרסס עיר שלמה זה טירוף וחוסר אחריות, ושהדבר הטוב ביותר שהתושבים יכולים לעשות עד יעבור זעם זה להסתגר בבתים ולהשאיר את הפשפשים בחוץ.
בין תומכי הריסוס לשוללים נרשמו ויכוחים ערניים, אבל בסופו של דבר הגישה הסבלנית ניצחה. ראש העין נכנסה למגננה, וראו זה פלא-כעבור מספר ימים הפשפשים נעלמו כלעומת שבאו. הבלגה היא אולי פתרון לא פופולרי, אבל שוב התברר שלעתים קרובות היא הדבר הכי חכם שאפשר (לא) לעשות. רק שהבלגה לא שווה כותרת בעיתון.
נא להמתין לטעינת התגובות
