40 שנה לנחיתה על הירח: צעד קטן, נקודה
היום כבר אפשר להודות כי הרגע ההיסטורי שסימנה אפולו 11 בשנת 69', הוא הרגע בו החלומות שלנו על חקר החלל נגמרו ולא התחילו
תמונות גרעיניות בשחור-לבן הראו את האסטרונאוט יוצא מתוך ה"נשר", רכב הנחיתה של אפולו 11, נוחת על הקרקע של ים השלווה, ואומר לכדור הארץ שהוא הרגע ביצע: "צעד קטן לאדם, זינוק ענק למין האנושי" (או בגרסתו המוכרת יותר: צעד קטן לאדם, צעד גדול לאנושות).
המילים של ארמסטרונג מסכמות את התקווה של אותם ימים. אחרי הכל, בתוך שמונה שנים בלבד - הטיסה המאוישת הראשונה לחלל הייתה בשנת 1961 - בני האדם פיתחו את האמצעים לנסוע מעולם אחד למשנהו. עזבנו את העריסה שלנו והיקום כולו חיכה לנו.
וזאת הבעיה. היקום עדיין מחכה. לא הייתה קפיצה גדולה. במקום זה, לארצות הברית לא תהיה בקרוב שום דרך לשלוח גברים ונשים לחלל. החלופות שלה לאפולו, מעבורות החלל, הפכו למלכודת מוות שעד כה גבתה את חייהם של 14 אסטרונאוטים, ויוצאו לגמלאות בשנה הבאה. לא ברור אם הנשיא ברק אובמה, שהראה התלהבות מועטה ביחס לפרויקטים מאוישים בחלל, יתמוך בתוכניות של נאס"א לרכב חלל חלופי.
זאת המשמעות האמיתית של יום השנה לנחיתה על הירח בחודש הבא. הנחיתה מסמלת את סופם, לא את תחילתם, של החלומות שלנו על חקר החלל. התחזיות בדבר יצירת בסיס קבוע על הירח, שליחת משלחות למאדים ושליחת אסטרונאוטים מסביב למערכת השמש, מתו ברגע שכף רגלו של ארמסטרונג נגעה בירח.
"הטרגדיה הגדולה של המאמץ הזה, היא שמיטב הטכנולוגיה האמריקאית ומיליארדי דולרים הוקדשו לטובת פרויקט בעל תועלת מזערית לכולם", אומר ההיסטוריון ג'רארד דה-גרוט. "הצעד הקטן של ארמסטרונג
אפשר להבין את דה-גרוט. אמריקה קיבלה השראה משאיפתו של הנשיא ג'ון קנדי, שהוכרזה בשנת 1961, "להשיג את המטרה, לפני תום העשור הנוכחי, של הנחתת אדם על הירח והחזרתו בבטחה לכדור הארץ".
אחרי ההתנקשות בחייו ב-1963 הרעיון הפך למעין אות של הערכה אליו, דרך להראות לעולם מה ארצות הברית הייתה משיגה אילו היה עדיין חי. ימים ספורים אחרי שובה בשלום של האפולו 11 מישהו הניח מסר על קברו של קנדי: "אדוני הנשיא, הנשר נחת".
המהירות שבה ארצות הברית התעייפה מטיסות החלל אחרי אפולו 11 הייתה ראויה לציון. באפריל 1970 הסיקור הטלוויזיוני של משימת האפולו 13 בוטל לטובת תוכנית טלוויזיה. ברית המועצות הובסה, וזה מה שחשוב. שנתיים אחר כך, הגורל נחרץ. אפולו 18, 19, ו-20 בוטלו, והאסטרונאוטים של אפולו 17 היו האחרונים שצעדו על פני הירח.
אבל הכל נראה אחרת ב-16 ביולי 1969. יותר ממיליון בני אדם התאספו כדי לצפות בטיל סטורן 5 הענקי נושא את האפולו 11 לתוך החלל. הסטורן 5 היה ועודנו הטיל החזק ביותר שנבנה אי פעם. בזמן השיגור, חמשת המנועים הענקיים שלו שורפים כמעט 4,000 ליטרים של דלק לשנייה, וגורמים לאוויר לרעוד חזק כל כך עד שהצופים יכולים לחוש את הרעד בעורם.
רבים לא עמדו בעצם החוויה. "בזמן השיגור, בכיתי לראשונה זה 20 שנה והתפללתי לראשונה זה 40 שנה", נזכר ארתור סי. קלארק. במשך שלושת הימים הבאים, ארמסטרונג, אלדרין וקולינס נהגו בספינה שלהם בעזרת מכשירים למדידת זוויות, מחשבונים ומחשב שהיה לו פחות כוח מלטלפון נייד מודרני. ב-20 ביולי טיפסו ארמסטרונג ואלדרין לתוך רכב הנחיתה, "חללית מנייר טישו", כפי שקראו האסטרונאוטים לרכב קל המשקל, והדרמה האמיתית החלה.
הרכב ירד באטיות אל הירח כשארמסטרונג מבעיר את מנועי הנחיתה שלו כדי לשלוט במהירות. ואז החלה האזעקה הצהובה לצפצף. למשך חצי דקה, בזמן שהרכב שרף לשווא דלק יקר ערך, נראתה המשימה אבודה.
האזעקה פסקה והנשר המשיך בדרכו לירח. 60 שניות של דלק נותרו, הנשר עדיין לא נגע בקרקע וארמסטרונג קר הרוח בחן את נקודת הנחיתה בקפדנות. לבסוף בחר את הנקודה והנשר נחת בפינה זעירה, כשבמיכל נותר דלק לכמה שניות.
"עינינו נפגשו", נזכר אולדרין, "אני זוכר רק שטפחתי לו על הגב". באופן מוזר, לארמסטרונג יש זיכרון אחר. "לחצנו ידיים", הוא מתעקש. "אולי זה היה שניהם", הוסיף אולדרין.
המשימה הייתה הסיור הגדול ביותר מאז הבריאה, לפי הנשיא ריצ'רד ניקסון. וורנר פון-בראון, יוצר טילי הסטורן 5, טען שהמשימה חשובה כמו "אותו רגע באבולוציה שבו החיים הימיים עלו לזחול על פני הקרקע".
תיאורים מעין אלה נראים היום מגוחכים. תוכנית אפולו הייתה דרך ללא מוצא. זה היה גם פרויקט יקר להפליא. כל תוכנית אפולו עלתה 24 מיליארד דולר במונחים של שנות השישים - מקביל לכטריליון דולר של היום - ובמשך שנים היא בלעה כחמישה אחוזים מהתקציב האמריקאי. אז על מה, בסופו של דבר, הוציאה ארצות הברית את כל הכסף והמאמץ הזה? מה השיגה?
הרשימה מעניינת, אבל אינה ארוכה דיה. האסטרונאוטים של אפולו ביצעו תשע משימות טיסה לירח, ושש מהן נחתו עליו. 24 אסטרונאוטים לקחו חלק במשימות הללו, ושלושה מהם טסו פעמיים. תריסר בני אדם - תשעה מהם עדיין חיים - נחתו, והיתר ריחפו מעל. כל אחד מאותם תריסר היה אמריקאי. כולם טסו בין חג המולד 1968 ל-1972, וכל אחד מהם היה האח הבכור או בן יחיד.
לגבי הירח עצמו - הוא יצא כבד ב-118 טונות יותר מכל המפגשים עם אמריקה, תודות לחלקי רובוטים שהתרסקו, חלקי חילוף של רכב בנחיתה, מצלמות טלוויזיה ורכבי ירח - וזה עוד בלי להזכיר דגלים, טביעות רגליים, מגשי אוכל ישנים וזבל - שנזרקו שם.
אפילו מצלמות יקרות ערך הושארו מאחור כדי לחסוך במשקל ובדלק. ללא רוחות, גשם או בקטריות שיזיקו להן, ערמות השיירים האלה נשארו כמו ביום בו הושארו שם על ידי בני האדם לפני 40 שנה.
כדי לאזן את החשבון עם הירח, גם נלקח ממנו די הרבה: 382 קילוגרם של אבנים הובאו בחזרה לכדור הארץ, מרביתן נשמרות במרכז החלל ג'ונסון שבטקסס, בתנאי מבצר. בשנת 1993 מכרה רוסיה שלוש דוגמיות קטנות של אבני ירח במשקל כולל של 0.2 גרם, בסכום של 442 אלף דולר. זהב זול לידן. חלקיקי הירח עדיין נלמדים בידי מדענים, אף שהרוב מסכימים שכבר מזמן נפרשו בפנינו כל סודותיהם הגדולים.
וישנן גם המדידות שנעשו על ידי המדענים. כמעט בכל יום ב-40 השנים האחרונות הם ירו פולסים של לייזר בכיוון מראות שהונחו על הירח, שאחת מהן הושארה שם על ידי ארמסטרונג ואולדרין. מתוך השתקפות אור הלייזר שמתקבלת במצפה, האסטרונומים בראשות פיטר שלוס, למדו על מסלול הירח בדיוק חסר תקדים.
"הירח מושך את המים מסביב לכדור הארץ שיוצרים את הגאות והשפל", אומר שלוס. "אבל המסה הזו של המים פועלת גם על הירח - היא מאטה אותו וגורמת לקוטר המסלול שלו להתארך. וכך, בכל שנה הירח מתרחק מכדור הארץ ב-63.5 מילימטר".
עובדה מעין זו מעניינת, אבל לא מרשימה את המספר ההולך וגדל של מבקרי נאס"א, בהם פרופ' אמיתי עציוני, מאוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון. "אם תסתכלו במפות של הירח באנציקלופדיות מלפני מאה שנה, אפשר לראות שהן לא שונות במיוחד מהו מפות ששרטטנו אחרי אפולו. גילינו המון פרטים קטנים ומעניינים על הירח, אבל במחיר עצום. זה הזמן לעצור. אם אנשים רוצים להמשיך בכיוון זה בעתיד, הם צריכים לשלם ליזמים פרטיים שיעשו את זה".
נאס"א עשתה את הדבר הקשה ביותר בהתחלה. הבטחתו של קנדי לטוס לירח בתוך עשור נעשתה כשלאסטרונאוטים היו בסך הכל 20 דקות של ניסיון בטיסות חלל מאוישות. "תהינו על מה לכל הרוחות הוא מדבר", נזכר מנהל הטיסה של נאס"א, ג'ין קרנץ.
כדי להגיע לשם לפני הרוסים הסוכנות הייתה צריכה לתכנן ספינה שתתאים במיוחד למשימה וכך נותרו הסטורן 5, האפולו ורכב הירח. לרוע המזל, לכלים הללו לא היה שום שימוש אחר בחלל, ונאס"א - שכמעט פשטה את הרגל עם אפולו, הייתה צריכה להתחיל מחדש עם תקציבים שהידלדלו ככל שהעשורים חלפו.
עכשיו תוכנית החלל המאוישת של נאס"א תלויה על בלימה. ארצות הברית עומדת לקרקע את צי המעבורות שלה כי הן כבר נחשבות למסוכנות. טילים חדשים מתוכננים כדי להיות מוכנים לשיגור באזור שנת 2016, והם אמורים לשגר גברים והפעם גם נשים אל הירח, במקום למאדים - תוכנית שהוכרזה על ידי הנשיא לשעבר ג'ורג' בוש.
אבל בוש לא הקציב כסף לתוכנית, ואובמה ביקש לבחון מחדש את העלויות והמטרות שלה. לאור הגירעון התקציבי של ארצות הברית, שעומד על כ-1.7 טריליון דולר, לא רבים בונים על אישור סופי.
המסקנה היא בלתי נמנעת.
חזונו הגדול של קנדי וצעדיו של ארמסטרונג על הירח הרגו את הטיסות המאוישות לחלל העמוק למשך 40 שנה, ולעוד הרבה עשורים קדימה. "היבריס שלח את אמריקה לירח, מקום צחיח וחסר נשמה, שבני האדם לא שייכים אליו ולא יכולים לשגשג בו", אומר דהוגרוט. "אם הייתה למסע איזושהי תועלת חיובית, הרי היא בזה שהוא הזכיר לנו שכל מה שטוב נמצא כאן על כדור הארץ".
ניל ארמסטרונג, בן 78
לאחר הנחיתה על הירח לא שב לטוס בחלל. מילא תפקידים משרדיים בנאס"א עד 1971. לאחר שעזב את סוכנות החלל האמריקאית השתתף בוועדות החקירה של אפולו 13 וצ'לנג'ר. יצא לגמלאות בשנת 2002.
"באז" אולדרין, בן 78
האדם השני שדרך על הירח. היה פעיל של הכנסייה. סייע בפיתוח של אימון אסטרונאוטים מתחת למים והיה אחראי לכמה המצאות חשובות בנאס"א. פרסם ספרים, בהם התוודה על התמכרותו לאלכוהול.
מייקל קולינס, בן 79
נשאר במעבורת בזמן שארמסטרונג ואולדרין שהו על הירח. מונה לתפקיד תת מזכיר המדינה האמריקאי, למנהל מוזיאון החלל הלאומי האמריקאי ולסגן נשיא חברת אל-טי-וי, העוסקת במחקר ופיתוח בנושאי אטמוספירה וחלל.
נא להמתין לטעינת התגובות
