ישראל עוד תקועה בעידן המלחמות
אם לא נפעל לוויתורים ניראה שוב ושוב כאיראן: בשולי ההיסטוריה, הרחק מהחלום הלאומי, בסוג של מלחמה אשר רק הגרועות שבמדינות עדיין תקועות איתו
הסוג הזה הקיז דם בסומליה, קונגו, סודן, יוגוסלביה לשעבר, סרי לנקה, תאילנד. אלה מאבקי שליטה נגד יריבי דת, לוחמי חופש, קבוצות טרור. מנהלים אותה בדרך כלל משטרים קנאים. אבל גם אנחנו. הסוג השני נעלם כמעט לגמרי. אלה מלחמות שניהלו מדינות המערב, עד שחדלו בהדרגה. בפרפורים האחרונים של המעצמות, אחרי מלחמת העולם השנייה, הן ביקשו לשמור על שליטה בקולוניות, או להמשיך, כמו ארצות הברית, לפרנס את האינטרסים שלהן על ידי מנהיגי בובה בדרום מזרח אסיה ובדרום אמריקה. אין כבר מלחמות כאלה במערב. רק אצל ברק אובמה. ואצלנו.
זה מדהים: ישראל וארצות הברית הן הדמוקרטיות המתקדמות היחידות שהמשיכו לנהל מלחמות בשני העשורים האחרונים. אמריקה בעיראק ואפגניסטן. אנחנו בלבנון, מיני-מלחמות בגדה והשנה בעזה. כאשר תתקיים הב ?טחת אובמה להסתלק ממעורבות צבאית באסיה, נישאר האחרונים.
אנחנו מזועזעים מאיראן ומדחיקים את העובדה שנוכחות ישראל בשני סוגי המלחמה של העידן החדש היא בלעדית לנו. כשזכתה בעצמאות, לא ביקשה יותר מהאפשרי באותה עת. הצדק היה לצדה. באותן שנים של אמצע המאה הקודמת מימשו עמי אסיה ואפריקה את עצמאותן באביב עמים חדש. אז באה מלחמת סיני בשותפות נמהרת עם שתי מעצמות קולוניאליות לשעבר, צרפת ובריטניה. בתוך חודשים אחדים נאלץ דוד בן גוריון לסגת תחת לחץ אמריקאי מסיני ומהחזון הריק על מה שכינה מלכות ישראל השלישית.
בשנות השבעים חדלו בהדרגה מלחמות בין מדינות עצמאיות. ארצות הברית ורוסיה (ובריטניה באפיזודה של איי פוקלנד) נותרו היחידות שיצאו מאז לתקיפה מחוץ לגבולותיהן. ואין ממשלה במערב המנהלת בתוך הטריטוריה שלה מלחמה עם מיעוט, או נגד עם שכן.
לקח מר מטהרן
אנחנו עדיין שם, במה שכונה פעם העולם השלישי. לאורך 40 שנה שוקעת ישראל אל תוך זירת דמים שסופה אינו נראה. ועכשיו פורץ שוב הדגם האיראני כדי להזכיר: אש ומוות כמו באינתיפאדות, זעם על שלילת החירות, וכוחות ביטחון קשוחים המבקשים לחסל התקוממות.
זה חיזיון מבעית: לראות כיצד ישראל חתומה עדיין בשטחה על לוחמת דיכוי. המקרה הישראלי שונה, כמובן, אך מבחינה אחת חמור יותר. אנחנו הרי הדמוקרטיה הנאורה ביותר בקרב המדינות שבהן נפרשות תמונות דמים כאלה. עתירת טכנולוגיה ותרבות. מושיטה כידוע יד לשלום. יש לומר שוב: ישראל נגררת אל האש גם בגלל טרור וסרבנות ערבית. אבל היא רחוקה מאוד מלעשות את הדרוש כדי להסתלק מהרשימה הארורה.
זה לקח מר מטהרן. אפשר
להסתכל על צילומים מהשטחים ומוואדי ערה - ולראות את איראן. קשה לעתים להאמין בקיומו של קשר בין אקלים האלימות שלנו ושל החשוכות שבארצות. אבל מבלי לדמות להן משום בחינה אחרת, במלחמות מהסוג הראשון אנחנו אכן רשומים עם החבורה הקטלנית של איראן, סודן, סומליה, סרי לנקה. ישראל תעשה טובה רק לעצמה כאשר תחליט, באופן משכנע, שעליה לעשות את כל הדרוש כדי להתנתק מאלבום הזוועה של המשטרים הללו.
זאת משימה שבנימין נתניהו לא מסמן לארצו. גם ברק אובמה עשה עד כה מעט מדי. אם לא יתבע מאיתנו ומהפלסטינים להגיש את ויתוריהם ללא דיחוי, ניראה שוב ושוב כאיראן: בשולי ההיסטוריה, הרחק מהחלום הלאומי, בסוג של מלחמה אשר רק הגרועות שבמדינות עדיין תקועות איתו.
נא להמתין לטעינת התגובות
